הוא מתעורר בכל בוקר, מגלגל את הפאות, ממלמל "מודה אני" ומתכוון לכל מילה, הוא מתפלל ומתחיל את יומו. עמיחי עשהאל, אבא וגם סבא טרי, כבר בקושי זוכר ימים אחרים, רחוקים, בתל אביב הסואנת, כשהיה ארט-דירקטור חילוני מצליח, שלקח חלק בקמפיינים של החברות הגדולות ביותר במשק. שום דבר לא הכין אותו ליום בו חפר קבר לאביו ולתובנה היהודית הגדולה שהגיעה אחריו, לשינוי הגדול.

הוא רץ אז מתחנה לתחנה בחייו, גדל והתקדם – ממשרד פרסום גדול למשרד פרסום ענק, עובד על מודעות לחברות ענק, מסביב לשעון, חי את חייו כחילוני, אבל עם רעב וחיפוש כל הזמן. "ידעתי בוודאות שמה שאנחנו רואים זה לא הכל", הוא מספר לי.

הם חוזרים ללימודים מחר ואני לא מאמינה שהטירוף של הזמן האחרון, ייכנס לרוטינה של שיגרה בריאה. הקץ לשהייה הבלתי פוסקת בשמש הקופחת, במסווה של תעסוקה ונסיעות (בדרך לעבודה שלי) לבריכה, לים, ליבשה. הקץ ללשכת התעסוקה ההורית, הפתוחה 24/7. עם כל האהבה הכנה לילדים, הדאגה לתעסוקתם המלאה עומדת סוף סוף להתחלק שוב עם ציבור המורים העושה עבודה נפלאה.

נעלמתי לכם, נעלמתי לי. החום הנורא, הניסיון לעבוד וגם להעסיק ילדים, גרם לי השנה להיעלם בדומיה. חשבתי להציע לביטוח הלאומי להוסיף קצבת קיץ מיוחדת לכל משפחה שבה שני ההורים עובדים בימי החופש הגדול. לצערי, התייאשתי בטרם שלחתי עצומה.

הכל התחיל מחלום על מקרר חדש

אבל השבוע התעוררתי לרגע מההעלמות, רק בגלל שהבנתי שאני חייבת לאסוף את שאריות השפיות ולספר לכם את הסיפור הכי לא שפוי שנתקלתי בו בהקשר של מספר הילדים שלי. שוב האשימו אותי שעשיתי יותר מדי ילדים, אבל הפעם זו היתה ההאשמה הכי הזויה שאפשר.  

הכל התחיל כשנאנחתי מול מקרר עמוס לעייפה וחלמתי על מקרר גדול יותר ורחב מדפים.

"די, אני לא יכולה יותר. הסיוט הזה פשוט לא נגמר" (אוגוסט רק התחיל וכבר...)

"לא יאומן איך משפחות על ילדיהם קמים בבוקר ומחשבים כיצד לשרוף את היום. פשוט בזבוז משווע של משאבים, זמן וכסף".

"תעשי חשבון. את קולטת כמה כסף הוצאנו החודש על קייטנות ובילויים?

אוקיי, הבנו, חופש גדול

היסטריית החופש הגדול בעיצומה וכאמור, אוגוסט החם ונטול הקייטנות רק התחיל. באמצע מסכת הקיטורים והיללות שלי עם חברותיי לצרה, נכנס הבעל הביתה.

תרשו לי לחרוג ממנהגי ולוותר הפעם על הטור של מלי. אני רוצה לכתוב כמה מילים על סבתא שלי, שקשה לי להאמין שחלפו כבר ארבע שנים מאז היא לא איתנו.

קול תורה נשמע בסלון

בשבת חלמתי עליה, על סבתא שלי, שהיתה אישה יפהפייה אמיתית ובחייה אשתו של גדול הדור הגאון, הרב אהרון חיים צימרמן זצ"ל. כשהתעוררתי חשתי כאב חד. נזכרתי איך חזרתי מהלוויה ולא הצלחתי להירדם כל הלילה. המחשבות, הזיכרונות, רצו לי בראש בלי הפסקה. זכרתי אותה, את האישה שהקדישה את כל חייה לתורה, בכל המובן של המילה.

להיות אשתו של גאון בישראל זו הקרבה אמיתית. הקרבה לצד זכות עצומה. סבתא שלי חשבה רק על דבר אחד כל חייה - תורה.

"יעל, בואי לכאן. אני חייבת את העזרה שלך!"

"אמא, אני לא יכולה. יש לי מחר מבחן..."

"נו טוב, ומה איתך, שירה?"

"לי יש בחינת ב-ג-ר-ו-ת!"

שירה ויעל בתקופת בחינות. בדיוק באותו זמן. הן קבורות תחת הררי קלסרים, משננות חומרים, מתרגלות ופותרות ויושבות עם חברות עד השעות הקטנות של הלילה, כדי לדגור ולדגור. ולא רק הן. גם אביבה שבכיתה ו' נמצאת בעיצומה של תקופת מבחנים. גם מימי שבכיתה ה' ואפילו רותי שבכיתה ג', רכונות על הספרים. כולן בתקופת עבודות ומבחנים.

טובעות במבחנים

"הצילו", אני חושבת לעצמי. "מה יהיה כאן?" כל בקשה ולו קטנה ביותר מצדי, נתקלת בקיר ושמו מבחנים.

"נצא לקפה הערב?

ישנם נושאים שלעולם לא ירדו מסדר היום הפנימי שלנו, כמו רגש האשם הזה של אמהות, שעובד ועובד ועובד. הלוואי שייקח חופשה מדי פעם. הבוקר, כשבני סיפר לי שהכריך שהכנתי לו נזל לכל עבר והחברים צחקו עליו, נזכרתי בסיפור הכריכים המשפחתי שלנו, שקופץ לו מדי פעם וגורם לי להבין שלפעמים אנחנו חייבות לסלוח לעצמנו, כי המציאות חזקה יותר.

מותר לגבר לחלום

זה קרה ביום קייצי נעים, כשבעלי חזר מהעבודה וסיפר לי כבדרך אגב על ארוחת הצהריים המיוחדת של מיכאל. "את יודעת, בכל יום היא מכינה לו ארוחת צהריים מזינה, רק שאתמול הכינה מנה כפולה". יופי, עניתי לו.

"מה יופי? מה יפה בזה?

בעיצומה של עריכת כתבה, כשאני מתלבטת בין כותרת לכותרת ותוהה מה מצטלצל טוב יותר, אני שומעת את הנייד שולח 'ביפ' נוסף. בשעות האחרונות התעלמתי מהצלילים ושקעתי בעבודה, אבל העפת מבט אחת גילתה לי שורת הודעות אס.אמ.אס. שמחפשים אותי, שוב ושוב, ומציעים לי להתראיין בתוכנית רדיו בנושא ילדים.

"את שומעת במה מדובר?" כך נוגה. "יש טרנד חדש שצובר תאוצה ואני רוצה לשמוע מה דעתך - אנשים שהחליטו במודע שהם אינם רוצים ילדים".

"שלא רוצים מה?!" הייתי בהלם.

"שלא רוצים ילדים", היא אמרה ואני דימיתי לשמוע. "שלא רוצים שזלונג בסלון", "שלא רוצים מדיח כלים".

אני נראית לכם מוזנחת?

את הסיפור הבא סיפרתי לפני שנים רבות, כשהייתי נערה וגדלתי בישוב במדבר. אתמול בלילה, כשחיפשתי מתכון מעניין לחג שבועות, מצאתי אותו, סיפור שקרה לנו פעם מזמן וכתבתי אותו בגוף שלישי ודווקא עכשיו, רגע לפני חג מתן תורה, כדאי שנזכור, "כי דרך ארץ קדמה לתורה".

פתיחת הקופסאות השבועית

האורח בעל הפנים המחוטטות במקצת, עם מבט בהיר ובולע כאחד, הניח את המשחק ליד התינוק, צבט בלחיו והתרומם, קימה נוקשה, סוג של השלמה. ריח תפוחי אדמה מעורבבים בשעועית, עם ניחוח קל של דבש, עלו מסיר הטשולנט שנח על הפלטה. מר ארבץ, בעל הבית, נכנס.

"שבת שלום, שבת שלום. נו, הולכים לאכול. אח, איזה ריח טוב! מה שלומך?

הורדתי את הילד מהרכב, הכנסתי אותו בשער בית הספר וכמעט אצתי לי לעוד יום עבודה, כשהבחנתי בפניו הצוהלות בדרך כלל של בן השש שלי מתכרכמות ובעיניו מצטעפות בדוק של דמעות. תוך רגע הוא פורץ בבכי שובר לב.

"אמא, אני ממש לחוץ", הוא דיבר בקול נמוך. לרגע עלה על שפתיי חיוך של שעשוע. תמיד עולה בי חיוך למשמע ילד קטן שמשתמש בביטויים של מבוגרים, אבל ככה אושרי שלי מדבר.

אמא, מה אני אעשה?

"אני חושב שעדיף שתחזירי אותי הביתה", הפה שלו התעוות בפאניקה.

"מה קרה? הרביצו לך, איימו עליך?" שאלתי אותו וליטפתי לו את הפנים.

"לא, אמא", הוא השיב. אושרי בן השש יודע להביע את עצמו היטב.