ברגע הראשון הכיסאות של המעצב הבריטי גאווין מונרו (Gavin Munro) עוררו בי סלידה. הם נראו לי כמו מוטציה של הטבע. כשהבנתי שמה שאני רואה הוא עץ שגידלו אותו בצורה של כיסא הרגשתי חמלה. מאוחר יותר, כשהתוודעתי לסיפור ולהקשרים שמאחוריו, הרחיבה ההתפעלות את לבי.
הרהיטים הבוטניים של מונרו כוללים גם מנורות, שולחנות, מראות וספריות. הוא בוגר לימודי אמנות ועיצוב רהיטים, שעבד כמתמחה אצל נגר אומן. שנים עסק בנגרות אקולוגית, עד שהגיע לרעיון יוצא הדופן שבו שילב בין גידול העץ ועיצוב הרהיט, כדי להפוך אותם לתהליך אורגני אחד.
תערוכת הבוגרים של בית הספר לנגרות מסורתית "עץ לדעת", שהוצגה לזמן קצר ב"נוה שכטר" בתל אביב, היא הזדמנות ראויה להוציא מהמגירה פוסט שכתבתי עליהם לפני כמה חודשים, בימים קרירים יותר. בית הספר נמצא בין הרים ושדות, בקיבוץ בית העמק (מצפון לעכו). שני נגרים צעירים הקימו אותו: נתן ונטהוף ואורן פייגנבאום. אולי זה קסם היציאה מהעיר, אולי הנוף הפסטורלי ואולי המראה הסקנדינבי-משהו של השניים; אולי זו הדלת האדומה שקיבלה את פניי. כך או כך, הרגשתי שהגעתי לממלכה קסומה שאינה קשורה לעולם הנגרות שהכרתי.
דלת כניסה אדומה. את כל המקום בנו ונטהוף ופייגנבאום במו ידיהם.
בריג'יט קרטייה היא אחת מאושיות המיחדוש המקומיות: היא בוגרת אקדמיית ה"בוזאר" בפאריס, מעצבת ואמנית הבית של המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, בעלת יצירתיות חסרת גבולות ויכולת להפוך פסולת לזהב. חלקכם אולי זוכרים אותה ממיצב האופניים שהוצג בביאנלה בבת ים לפני כמה שנים, ואתם יכולים לפגוש את עבודותיה בחלל הכניסה המרשים של מרכז המבקרים בחירייה. עכשיו היא משיקה מעילים טרנדיים, שעשויים משקי דואר משומשים:
הרעיון עלה במוחה כשטיילה באתרי פסולת והבחינה בחומר הגלם הזה. שקי הדואר מטיילים בעולם ויוצאים משימוש כשיש בהם חורים. החומר שממנו הם עשויים חזק מאוד, וכמעט שאינם קרועים או מלוכלכים.
לסדנה של עינב מקורי הגעתי ביום הכי מתאים בשנה: ביום הסערה הגדולה, עת כולם הסתגרו בבתיהם. אני צלחתי נסיעה בברד כבד, אבל זה השתלם לי. בסדנת הזכוכית של מקורי, "Artyfactory'', יש ארבעה תנורים שעובדים סימולטנית בחום של 500 מעלות - כך שקר לא היה לנו. מי שלא ידע טעמם של קרואסונים מחוממים על תנורי זכוכית כשבחוץ 4 מעלות לא ידע פחמימה מנחמת מימיו.
רציתי ללמוד על ניפוח זכוכית, והפרויקט שעליו עמלה מקורי לקראת תערוכת זכוכית ישראלית 2015, שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ארץ ישראל, סיפק לי הצצה נדירה בתהליך.
הסקיצה לעבודה המוצגת במוזיאון ארץ ישראל
פרט מתוך העבודה.
כשנכנסתי לסטודיו של קובי סיבוני בקיבוץ לוחמי הגטאות, הדבר הראשון שעלה בדעתי היה היוצר האמריקאי ארון קריימר. השילוב שבין חומר גלם שאפשר למצוא ברחוב ובין יכולת קראפטית מרשימה תמיד מרגש אותי.
תחילת הדרך: סדרת ה"צלחוט", שסיבוני יצר במסגרת פרויקט הגמר שלו בבצלאל (2011). צילום: ליאור חורש
שולחן העבודה של סיבוני, בסטודיו שלו בקיבוץ לוחמי הגטאות. צילומים: מיכל ויטל אשרת
סיבוני הוא יליד חיפה, שנישא לבת הקיבוץ
הסטודיו של סיבוני ממוקם בקיבוץ לוחמי הגטאות, והקשר לצייר משה קופפרמן, שהיה בן הקיבוץ, תלוי שם באוויר.
את הרומן שלי עם פסיפס התחלתי בזכות שולחן מוזאיקה שהיה בחצר המשפחה במשך העשור האחרון, חשוף לפגעי הזמן. העץ קצת נרקב והאבנים החלו להתפרק, אז החלטתי לעשות מעשה ולטפל בו לעת זיקנה. הודעתי בקבוצת הסדנאות בפייסבוק שאני מחפשת סדנת פסיפס, וכך - ובהסכמה גורפת של המשתתפים - הגעתי לסדנה של עדנה שגב.
השולחן המשפחתי מגיע לטיפול בסדנה של שגב. צריך לשחזר חתיכות שנפלו
עדנה שגב על עמדת הרובה אצלה בסטודיו בגבעתיים. צילומים: מיכל ויטל אשרת
משתתפות החוג בפעולה, מבעד להמון שברי קרמיקה.
במתחם ''הום דיזיין'' שבנתניה מוצגת החודש תערוכה חריגה על רקע נוף הפריטים החדשים שבחלונות הראווה מסביב: גופי תאורה (בעיקר) ופריטים נוספים שיוצר איל רגב מחפצים משומשים, בסדנת היצירה שלו בגבעת ברנר.
רגב חזר לארץ ב-2008, אחרי 20 שנה בפלורידה שבארצות הברית, שם התפרנס משמאות נזיקין בנדל"ן ובמקביל עסק בפיתוח מוצרים שונים. כך, למשל, היה לו רעיון להפוך את ראש המקלחת לדו-ראשי, כך שיוכל לשטוף את ראשי הילדים בלי שהסבון ייכנס להם לעיניים. רגב גילה שהחלק היזמי בתהליך הוא מורכב וארוך, אך את החלק היצירתי שגילה בעצמו החליט שהוא רוצה לפתח.
אמיר רווה (נגריא), הוא ללא ספק אחד מעמודי התווך שלי ב-upcyclish, אך טרם יצא לי לספר עליו כאן ב-Xnet. רווה יוצר רהיטים מחתיכות של רהיטים ישנים שהוא אוסף ברחוב, ותערוכה שהוא פותח השבוע בלוס אנג'לס תחת השם all/most סיפקה לי תירוץ טוב לכתוב עליו דווקא עכשיו. מדובר בשיתוף פעולה עם הרקדנית והכוריאוגרפית דניאל אגמי, שיצירתה ''Queen George'' (של קבוצת Ate9 Dance) נחשבת לאחד המופעים החמים בסצנת התרבות ב-.L.A. רהיטיו של רווה ישמשו כתפאורה למופע, יוצגו על הבמה וגם ב-Think Tank Gallery - ואחרי ההופעות יועמדו למכירה פומבית.
בפעם הראשונה פגשתי בנירית לבב בשלהי שנות התשעים, כשעבדתי כמעצבת גרפית בקטלוג "מתחתנים". האגדה מספרת שלבב, אז מעצבת שמלות כלה, היתה הלקוחה הראשונה של הקטלוג.
לבב בפעולה, בסדנה שלה. עזבה קריירה כמעצבת שמלות כלה, לטובת פיסול בברזל. צילום: רן ארדה
בפעם השנייה פגשתי אותה לפני שנתיים. שתינו היינו בסיבוב השני של חיינו המקצועיים: אני סגרתי סטודיו לעיצוב גרפי והתחלתי לכתוב את אפסייקליש, ולבב עשתה צעדים בטוחים בפיסול. לאחר שנים רבות של ניהול מותג שמלות כלה מצליח, היא הרגישה שהיא מתגעגעת ליצירה. היא הסבירה לי שבעיצוב שמלות כלה "היצירה היא חלק קטן מאוד.
''חדש חדיש ומחודש'' הינו בלוג נוסף, העוסק בנקודות החיבור שבין סביבה ועיצוב. הוא טועם מהטרנד הגלובלי של עיצוב ירוק, בנושאים כמו עיצוב בר קיימא, מיחדוש (upcycle), חפצים ישנים שזוכים לחיים חדשים, עשה זאת בעצמך (D.I.Y), מיצגי קראפט, מיזמים קהילתיים, עיצוב מחומרים מתכלים ומתחדשים, טכנולוגיות אקולוגיות חדשניות וכד’.
