בעיצומה של עריכת כתבה, כשאני מתלבטת בין כותרת לכותרת ותוהה מה מצטלצל טוב יותר, אני שומעת את הנייד שולח 'ביפ' נוסף. בשעות האחרונות התעלמתי מהצלילים ושקעתי בעבודה, אבל העפת מבט אחת גילתה לי שורת הודעות אס.אמ.אס. שמחפשים אותי, שוב ושוב, ומציעים לי להתראיין בתוכנית רדיו בנושא ילדים.
"את שומעת במה מדובר?" כך נוגה. "יש טרנד חדש שצובר תאוצה ואני רוצה לשמוע מה דעתך - אנשים שהחליטו במודע שהם אינם רוצים ילדים".
"שלא רוצים מה?!" הייתי בהלם.
"שלא רוצים ילדים", היא אמרה ואני דימיתי לשמוע. "שלא רוצים שזלונג בסלון", "שלא רוצים מדיח כלים".
אני נראית לכם מוזנחת?
במהלך השיחה התברר לי כי לאחרונה נערך סקר בארה"ב ונתוניו מעוררים דיונים נרחבים. אנשים בוחרים שלא להביא את הדור הבא, שלא רוצים להשקיע בו, כי לא נוח להם ולא כיף להם להתאמץ. ילדים לא מעניינים אותם.
אני תמיד שמחה לספר על כמה שילדים זה אושר, כי זה כך באמת ואני לא מצליחה להשלים משפט, כשתמיד עולה השאלה הבלתי נמנעת: "יש לך בכלל זמן לעצמך?"
בהחלט כן. אני נראית לכם מוזנחת פיזית או רגשית? אני מוצאת זמן לעצמי ואם אהיה כנה, הנה ההסבר האמיתי. השנים הראשונות בחייו של התינוק גוזלות מאיתנו ההורים זמן רב מאוד, בטיפול טכני ובהענקה רגשית אינסופית. אבל היי, בשורה טובה וגם קצת עצובה: הם גדלים כל כך מהר והם עדיין צריכים הענקה רגשית כל החיים, אבל פתאום יש לך זמן ולא, לא בגלל שהגדולים מגדלים את הקטנים, אלא כי באמת יש לך זמן, כי הגדולים רוצים את הספייס שלהם.
הם כבר לא צמודים לסינר שלך. יש להם חיים משל עצמם ולפעמים את אפילו מיותרת. טוב, נסחפתי. מיותרת רק למספר שעות. עדיין יש גם עול טכני, כמו כביסות ובישולים. הם אף פעם לא נעלמים וזקוקים לחיבוק של אמא ולמעורבות, אבל זה אפילו לא מתחיל להידמות לעול של שנות הילדות הראשונות.
לא מנגנת לאף אחת על המצפון
מה את חושבת על אנשים שמוותרים על ההורות? המראיינת מתעקשת לשאול אותי שאלה שיפוטית ואני מנסה לחשוב, כי במלוא הכנות, אני לא אוהבת להיכנס לחיים של אחרים. לכל אחד תבנית חיים משלו, לכל אחד רקע משלו, היסטוריה משלו, כאבים משלו, ניסיונות, קשיים, לצד הדברים שמשמחים ולכל אחד הזכות להחליט על חייו ואני מקבלת את הדברים, גם אם איני מסכימה להם.
אני לא יכולה להבין את ההחלטה של אנשים לא לעשות ילדים. אני בטוחה שיש לה מניעים עמוקים מאוד, אבל בעיניי ילדים הם לא במשוואה אחת עם ספות, קריירה, דירה או מכונית.
לעולם לא אדון נשים שהחליטו לוותר על הורות. אין לזה גם קשר לאותן נשים שנאבקות, בוכות, עוברות טיפולים ומורידות את השמיים כדי להגיע לרגע הנכסף להיות אמא. להזכיר אותן בנשימה אחת יחד עם נשים שמוותרות מעצמן על האמהוּת זו דמגוגיה זולה ולכן אני מסבירה מראש למפיקה, שממני, לא תצפה לשמוע מצע שלם המנגן על מצפונן בהקשר לעניין זה.
מכל ילדיי השכלתי
זכותה של אישה להחליט על חייה, על גופה, על כוחותיה, על מִרצה ועל כספה, מה שהיא רוצה.
אני כן יכולה לספר לנשים שוויתרו או להגיד להן, לצייר להן, את הציור של האמהוּת, בגוונים הכי אמיתיים שלו, כדי שאם הן החליטו במודע לוותר, שידעו על מה הן מוותרות. חשוב שיהיו להן נתונים, כי בעיניי, ילדים הם בעיקר אותו מקום טהור ונקי של העולם, שדרכו אנחנו יכולים רק ללמוד ולהתקדם. מכל מלמדיי השכלתי ומילדיי יותר מכולם.
כי מהו אושר אמיתי בעיני? רגעי אושר נמצאים בנתינה. רק כשאדם נותן, תורם, הוא חש את תחושת האושר והסיפוק ואין לך משהו שאתה נותן בו 24/7 יותר מאשר לילדים בשחר ילדותם.
ואנחנו, נכון, עשויים גם מחלקי אנוכיות ולכן נתינה לילד שלנו היא הכי קלה לנו בעולם, אבל דרך הנתינה הזו אנחנו מפתחים את החלקים שלנו; לומדים לדחות סיפוקים; לומדים להתעצב; לומדים לכאוב ולומדים לשמוח ממקום עמוק יותר. אנחנו לומדים להכיל ולומדים לעבוד על עצמנו בנקודות הפנימיות החלשות שלנו.
ילדים הם מורים קשוחים לפעמים ואני מודה ומתוודה, יותר מכל חוויה שעיצבה את חיי, חוויית ההורות עשתה את זה בענק. גדלתי, הועצמתי, החכמתי ונבניתי, בצורה ששום קריירה ושום אדם אחר לא היה בונה אותי. תודה, ילדים שלי.
