תרשו לי לחרוג ממנהגי ולוותר הפעם על הטור של מלי. אני רוצה לכתוב כמה מילים על סבתא שלי, שקשה לי להאמין שחלפו כבר ארבע שנים מאז היא לא איתנו.

קול תורה נשמע בסלון

בשבת חלמתי עליה, על סבתא שלי, שהיתה אישה יפהפייה אמיתית ובחייה אשתו של גדול הדור הגאון, הרב אהרון חיים צימרמן זצ"ל. כשהתעוררתי חשתי כאב חד. נזכרתי איך חזרתי מהלוויה ולא הצלחתי להירדם כל הלילה. המחשבות, הזיכרונות, רצו לי בראש בלי הפסקה. זכרתי אותה, את האישה שהקדישה את כל חייה לתורה, בכל המובן של המילה.

להיות אשתו של גאון בישראל זו הקרבה אמיתית. הקרבה לצד זכות עצומה. סבתא שלי חשבה רק על דבר אחד כל חייה - תורה. והיא גם חייתה את חייה כך. דלת ביתם היתה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, ביום שישי עד כניסת השבת ממש. התלמידים נכנסו ויצאו, קול תורה נשמע בסלון והיא שם במטבח, מוציאה עוד כוסות קפה, כוסות תה, מגשי עוגות. כשאני חושבת על מושגים רבים שעפים באוויר היום - קריירה, הגשמה עצמית, אימהוּת למופת ואני חושבת עליה - כל מה שנותר לי הוא לפרוץ בצחוק גדול, כי היא עם כל חוכמתה והידע העצום שלה, המושגים האלה לא היו במילון שלה. קריירה? הגשמה עצמית? החיים על פי ההלכה, התורה, המשפחה - זו ההגשמה העצמית שלנו.

היא מעולם לא דאגה מהמחר. המילה חסכונות גם היא נפקדה מהמילון שלה, כי אם יש כסף מיותר, אז מיד נותנים אותו הלאה, לצדקה. תמיד יש יהודי שזקוק לכסף, אז למה לחסוך?

הכל נגמר?

כאב הפרידה קשה. גם היום, כשאני שומעת את הביטוי סבא וסבתא ופתאום הם לא כאן, כי פתאום אני מבינה את המושג דור הולך. רק לפני כמה שנים היא עוד עמדה שם עם כל הכוח והעוצמה שבתוכה וזהו, הכל נגמר? הם כבר לא פה והבית שלהם כבר לא שלהם. המולת ערבי השבת והחגים נותרה רק בזיכרון. וזה מפחיד. זה מעורר חשבון נפש אמיתי. כשסבא שלי נפטר, היא שאלה "מה אעשה?" השאלה הדהדה למספר שניות בלבד, מול אלפי הספרים שגדשו את סלון ביתם.

"אפתח ישיבה", היא ענתה לעצמה ופתחה ישיבה. כן, היא, הרבנית רחל רבקה צימרמן, פתחה ישיבה בביתה. ישיבה שהתחילה עם שישה בחורים וצמחה בתוך זמן קצר לעשרות בחורים וקול התורה שהדהד בבית נתן לה טעם אמיתי לחיים.

את הבוקר היא התחילה בדאגה לבחורי הישיבה שלמדו אצלה. בעוד האחים שלי מרביצים שיעורי תורה, היא מיהרה לקנות את הלחם והחלב לקפה. היא הפכה לדמות הרוחנית האמיתית, שניהלה ביד רמה את ישיבת "חכמי ירושלים", על שם בעלה הגאון הרב חיים צימרמן זצ"ל. הישיבה גדלה ונאלצה לעבור למתחם גדול יותר בירושלים.

בחודשים האחרונים לחייה היא סבלה, אך מעולם לא התלוננה. תמיד רצתה לשמוע על הנכדים והנינים שלה, כמה הם לומדים ומה הם לומדים. קשה לי לדבר עליה בלשון העבר. אני רוצה לחזור אחורנית, לפתוח את הדלת ולבקר את "בובי וזיידי" שלי, אבל זה לא יקרה. מה שכן יקרה זו הישיבה, שתמשיך להצמיח בחורים וזכות התורה שלהם היא זכותה. כולי תפילה שאזכה ולו במקצת להעביר את אהבת התורה שלה הלאה, לילדים שלי. ואולי גם לכם, הקוראים. הלוואי ונזכה לחוש את הטעם הרוחני שהיא חשה.

"סבתא, תתפללי עלינו שם למעלה, זכותך תגן עלינו!"

נ.ב, תיבדל לחיים טובים וארוכים סבתי מאמריקה ונזכה ביחד לעוד שנים טובות וארוכות.