"אני בת להורים גרושים", היא מספרת. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שתיים עשרה. היום כשאני חושבת על זה, אני באמת שואלת את עצמי למה הם לא עשו לנו טובה והתגרשו קודם. אין לי משהו טוב להגיד על הזוגיות שלהם וזה באמת לא משהו ללמוד ממנו. הם לא היו צועקים אחד על השני, אבל לא היה חום, חיבה. אני לא זוכרת שהם אפילו יצאו לדייט. זה היה יותר כמו שותפים שניהלו עסק שנקרא בית".
שרית בתחילת שנות הארבעים לחייה היא אמא לילדה בת 10, גרושה טרייה, שהמפגש עם גירושיה החזיר אותה לחוויה האישית שלה כבת להורים גרושים ולהשתקפותה שלה במראה של בתה.
"אם יש משהו שלמדתי מהניסיון האישי שלי זה מה לא לעשות". הצעד הראשון שלה היה לא למשוך מערכת יחסים זוגית שאין לה עתיד גם אם האקט הזה מטלטל את המציאות שלה ושל בתה. היא יודעת שזה זמני. "מה שנרקב מעלה עובש", היא מפייטת, אבל למרות הנחישות המופגנת היא מודה: "אם יש משהו שמפחיד אותי באמת, זה מה יקרה כשייכנס גבר חדש לחיי. אני שנאתי את בני הזוג החדשים של ההורים שלי. התעלמתי מהם, העלבתי אותם. היו פעמים שאמרתי לאבא שלי שאם אשתו בבית אני לא באה. עשיתי הכל כדי להכאיב. כשאמא שלי הכירה את מי שעכשיו בעלה, הייתי מסתגרת בחדר בכל פעם שהוא היה בא. צרחתי עליה שאני לא מוכנה שהוא יבוא בימים שאני נמצאת. הדבר האחרון שאני רוצה זה שתהל תרגיש כמוני".
מדריכי הוידאו הקודמים בסדרה:
- מה עדיף לילדים - הורים נשואים שרבים כל היום או הורים גרושים?
- כך תציבי גבולות לילדיו, גם בלי להפוך לאמא החורגת מהגיהנום
- "בכל יום שישי, כשהילדות שלו מגיעות, יש לי סוף שבוע מהגיהנום"
ילדים להורים גרושים שהופכים להורים גרושים, מפגינים מודעות גדולה לקושי של הילדים שלהם, מתוך הבנה רגשית עמוקה המבוססת על החוויה שלהם כילדים להורים גרושים. זה לא פשוט באף גיל, אבל גיל 12 הוא בהחלט גיל מאתגר לעבור חוויה כזו, כשהמשימה הגדולה העומדת בפניך היא גיבוש הזהות העצמית.
שרית לא דואגת לחינם. היא לא מוותרת על זוגיות, אבל הניסיון האישי שלה מלמד אותה שעבור בני הזוג החדשים, בניית יחסים טובים עם ילדים שהם פגועים רגשית בעקבות גירושי הוריהם זו משימה לא פשוטה. הם נכנסים אל תוך מערכת יחסים הכוללת ילדים חשדנים וקטני אמונה, הן בבני הזוג החדשים והן בייתכנות של מערכת יחסים זוגית. מבחן המציאות הקצר שלהם הוכיח להם שזה בהחלט נושא מורכב. הימנעות של ילדים מהפגנת חיבה כלפי בני הזוג החדשים, היא תגובה שכיחה וזה ממש לא משנה כמה בני הזוג החדשים נחמדים, זהירים, אדיבים וכמה שמחה הם מסיבים להורה הביולוגי. בדרך כלל הם יזכו לקבלת פנים צוננת אם לא על ההתחלה אז קצת אחרי וזה עלול להמשך זמן מה, אבל זו בטח לא עילה לפרק חבילה.
אחד המדדים של אינטליגנציה אנושית היא איכות היכולת שלנו ללמוד מהניסיון. זה אחד הקריטריונים של מדענים העוסקים בפיתוח "בינה מלאכותית". החשדנות שילדים מפתחים כלפי מערכות יחסים בין מבוגרים לאור ניסיון העבר היא משום שהבינה הזו קיימת באופן טבעי בבני אדם ולכן החשדנות היא אך טבעית. לכן, אם נכנסתם למערכת בה לבני הזוג שלכם יש ילדים אל תשפטו את הילדים על החשדנות שלהם. ייקח זמן עד שתצליחו להתעלם מהמבטים הבוחנים והיחס הקריר של ילדים מתנגדים. עם זאת, אל תתנו לזה להשפיע על הערכים הבסיסיים שלכם - יחס של כבוד, אכפתיות ואדיבות.
מה שיכול מאוד לעזור לכם לצלוח את משבר האמון הזה בשלום, הוא לזכור שאתם המבוגרים בסיפור. לא הם. להיות המבוגר בסיפור זה תפקיד. תפקיד לא פשוט, אבל מעצב ומשפיע. להיות המבוגר בתוך מערכת היחסים, משמעו להבין מה קורה עם הילד ולהתמודד עם זה כמו שהייתם רוצים שיתמודדו אתכם אם אתם הייתם במצב כזה. לכן, כמבוגרים בתפקיד:
חפשו את הכוונה החיובית (הצורך) מאחורי ההתנהגות השלילית
אנשים הם מטרתיים. הבעיה המוצהרת היא לא הבעיה האמיתית. לכל פעולה יש מטרה. גם אם ילד טורק את הדלת בכל פעם שאתם נכנסים, הוא עושה זאת כי הוא מגיב לחשש מסוים שמקנן בו. יכול להיות שהוא מוטרד מההשתלטות שלכם על תפקיד ההורה הביולוגי. אתם המבוגרים - זכרו את זה. לכם יש את התבונה להסתכל מעבר להתנהגות השלילית ולראות מה מניע אותה. למשל, פחד להיפגע, ענייני נאמנות (שכתבתי עליהם לא מעט) והצורך בעצמאות, בעיקר כשמדובר בילדים בגיל ההתבגרות. להבין את הכוונה החיובית לא אומר שאתם צריכים להשלים עם התנהגות לא מכבדת או כזו שעוברת על כללי הבית, אבל היא כן יכולה לסייע לכם להתמקד בצורך ולא בדרך בה הילד מביא אותה לידי ביטוי.
אל תיקחו את זה אישית
כשאתם מבינים שמאחורי התנהגות שלילית קיים צורך לא ממומש בחיי הילדים, אתם מבינים שמה שהם עושים זה לא בגללנו. זה בגללם. כשאתם מתמקדים בצורך, בכוונה, זה מאפשר לכם להפסיק לקחת את ההתנהגות של הילד באופן אישי ולזהות את הבעיה שהילד חווה, מה שיקל על התסכול האישי שאתם חווים.
שימו גבול מאוד ברור לדרך
כל הילדים בודקים גבולות. זה חלק מתנאי התפקיד שלהם. בדיקת גבולות היא לא דבר רע, גם אם זה לא ממש מציב אתכם במקום נוח. הם בודקים את הסבלנות ואת היציבות של המשפחה החדשה וזה יכול להתיש, אבל אל תתבלבלו. הם לא מחפשים חולשה. הם מחפשים כוח. אל תתנו שידרכו עליכם, שידברו אליכם לא יפה או יעליבו אתכם. דרשו יחס מכבד בתקשורת מולכם, מבלי להציב זאת כתנאי ליחס מכבד מצדכם. כמו שאמרנו, אתם המבוגרים בסיפור. יש לכם תפקיד, כמו שאמר גאנדי, "היו השינוי שאתם רוצים לראות" או במקרה הזה "תתנהגו כך".
השתמשו בחוש הומור
משהו שאני באופן אישי מצאתי שהוא מוצר צריכה בסיסי ומועיל, חיוני במיוחד כשיש בני נוער בבית, אבל חשוב שתבדילו בין סרקזם להומור. ילדים, בעיקר בגיל ההתבגרות, לא מעריכים ציניות ונוטים ליחס אותה לעצמם. חוש הומור מקליל את האווירה, עוזר לפרק מתחים ובאופן כללי לא להתייחס לכל אירוע קטן כאילו זה סוף העולם. את האנרגיה הרצינית שמרו לדברים גדולים וצרו ממשקי חיבור - צאו לטייל, יום כיף משותף, צפו בסרטים קומיים יחד. צרו הזדמנויות שמזמנות חוויות חיוביות משותפות.
סיגל קפלן, מדריכת הורים והורים במשפחות פרק ב', עיתונאית ויוצרת תוכן בתחום משפחה ומדריכת קבוצות הורים.
