בתחילת מאי קיבל המעצב דב גנשרוא הודעת ווטסאפ שהשאירה אותו הלום. זה היה צילום של החזית המפורסמת של מרכז פומפידו בפריז, שעליה נמתח, לכל הגובה, שלט המכריז על פתיחתה של תערוכה מרכזית חדשה, אחד ממוקדי המשיכה של העיר בחודשי הקיץ. שמה של התערוכה ''פרהיסטוריה – חידה מודרנית''.
לשלט נבחר צילום של עבודה של גנשרוא ושל עמי דרך, שותפו לסטודיו ''עמידב'', שהלך לעולמו בחטף לפני כשבע שנים. הפרויקט האחרון של צמד המעצבים היה ''אבני צור'', ואחת מעבודות הסדרה – אבן צור טבולה בגומי צהוב – נבחרה לככב על שער הקטלוג של התערוכה ועל שלטי החוצות שפוזרו ברחבי הבירה הצרפתית.
התערוכה, מספר גנשרוא, עצומה. היא תופסת את רוב הקומה העליונה של פומפידו וכוללת מאות פריטים, שנאספו במשך שבע שנות העבודה עליה.
מה התמה?
''שיקוף, ואולי גם ביקורת, על האופן שבו המושג פרהיסטוריה נקבע בתודעה הציבורית והמדעית ב-150-200 השנים האחרונות. עד אמצע המאה ה-19 זה לא היה מושג שמישהו השתמש בו. התערוכה הזו מאירה את העובדה הזו, ושמה בסימן שאלה את הדימויים שיש לנו בראש, של מהי פרהיסטוריה''.
בין מאות המוצגים באולמות יש פריטים פרהיסטוריים אמיתיים שנאספו ממוזיאונים שונים, KMS יצירות של אמנים כמו פיקאסו, פול קליי, רוברט סמיתסון וריצ'רד לונג, וכמה עבודות עיצוב. "רוב התערוכה היא אמנות מודרנית", מתאר גנשרוא. ''אמנות עכשווית יש פחות, ועיצוב עוד פחות; להערכתי, פחות מעשרה אחוזים מהתערוכה. כמובן שכמעצבים ישראלים עכשוויים – אנחנו המיעוט שבמיעוט שם''.
ובכל זאת, העבודה שלכם נבחרה לשער הקטלוג ולכרזות. למה, לדעתך?
"אני מעריך שזה משום שזה חפץ שמדבר בצורה ברורה עבר והווה. צורתו גרפית וצבעו העז מתאימים לפרסומים. זה דימוי חזק, שיש לו בהירות תקשורתיות. ואחרי ההבנה של השיקולים, כשאני מנסה להסביר לעצמי איך זה קרה, יש פה גם מזל. ואפילו חשבתי שאולי, כמעשה חתרני, מישהו שם החליט, אפרופו מחאת האפודים הזוהרים, לפזר את הצבע הצהוב בכל רחבי פריז''.
העבודות של ''סטודיו עמידב'' הוצבו באחת מקוביות הזכוכית הפזורות באולמות התערוכה. בתוכה יש שלושה פריטים משלוש הסדרות שעליהן עבדו בשנים 2010-2012.
זה התחיל בים המלח
''ההתחלה הייתה בסדנה לתלמידי בצלאל, בים המלח", מספר גנשרוא על תהליך העבודה (שני השותפים לימדו במקביל במחלקה לעיצוב תעשייתי). ''הבאנו מישהו שלימד שיברור של אבני צור, טכניקה שבה מכים אבן באבן. התברר לנו שיש עולם שלם סביב הנושא – מגזין, מאות סרטונים ביוטיוב. מיד התחברנו לעניין של לקחת שתי אבנים, לתת מכה – ולקבל כלי במכה אחת. התחלנו ללמוד את הנושא, הבאנו לכאן דליים של אבנים. אחרי שלמדנו התחלנו להתנהג איתן בצורה של מעצבים, כלומר, מבט עכשווי על כלי היסטורי.
"בסדרה הראשונה טבלנו בגומי צהוב אבני יד. הגומי נותן אחיזה יותר טובה ומשכך זעזועים. הוא מסמן את אזור האחיזה, הידית, ויוצר דו שיח עם עולם כלי היד העכשוויים. בסדרה השנייה ציפינו את האבנים בכסף אמיתי, ש'מתרבת' את הכלים והופך אותם מכלי עבודה לכלי אוכל; מעלה אותם מרצפת המערה לשולחן.
"הסדרה האחרונה היא אבנים שעברו סריקה תלת-ממדית, ובאמצעות המחשב תוכננה לכל אבן ידית מדויקת לה, שהודפסה בתלת ממד מחומר פלסטי. יש כאן חיבור בין שתי טכנולוגיות ייצור שהן טכנולוגיות קצה: אחת מימים פרהיסטוריים, והשנייה היא המלה האחרונה בעולם העיצוב. השימוש בברגים מכוון, כדי להעצים את החיבור המכני. כמו שלקחו מקל ואבן וקשרו בחתיכה של עור".
בתערוכה יש ייצוג של פריט מכל אחת מהסדרות, שלושתם שייכים לאוסף של פומפידו. ''הם קנו אותם לפני שנתיים, במסגרת תערוכה שגם בה הצגנו, של הדפסות תלת-ממד''.
גנשרוא המשיך לחקור את הנושא, בשנים שחלפו מאז מותו הפתאומי של דרך. "ב-2014 עשיתי סדרה שמתמקדת באבני יד (בשונה מכלי צור באופן כללי). זה היה כלי העבודה הכי פופולרי במשך מאות-אלפי שנים, באותה טיפולוגיה, כמעט בכל יבשות העולם. ה'מולטי טול' האולטימטיבי. הוא אפילו היה חפץ חיזור, כי אפשר היה לשקף דרכו תכונות מושכות כמו ידיים טובות, גישה לחומרי גלם טובים, רמה קוגנטיבית של תכנון קדימה. מי שאחז בכל אלה נחשב לזיווג מבטיח. אחרי כן עשיתי עוד סדרה, אדומה, שנוצקה בזכוכית אדומה ואז עברה שברור למצב של כלי''. בהמשך העבודה תמכו פרופ' ליאור גרוסמן והמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, חברת ''סטרטסיס'' ו''ארן מחקר ופיתוח''.
איך נודע לך שאתם משתתפים בתערוכה הנוכחית?
''כמעט במקרה. קיבלתי מייל ממישהי בארכיון שם, ששאלה משהו לגבי הקרדיט על העבודה. שאלתי מדוע היא שואלת, והתשובה הייתה – 'כי אנחנו צריכים את זה לקטלוג'. שאלתי איזה, והיא אמרה לקטלוג של התערוכה על הפרהיסטוריה. כך נודע לי שאנחנו משתתפים; הרי הם יכולים לעשות בעבודות שבאוסף שלהם מה שהם רוצים. את העובדה שהדימוי מככב על שער הקטלוג ושלטי החוצות למדתי מתמונות ווטסאפ שהתחלתי לקבל, ושאני ממשיך לקבל, מאנשים שנמצאים בפריז, במטרו, ברחובות''.
גנשרוא נסע לפתיחה, ולפני כשבועיים ביקרו בה גם אשתו ובנותיו של דרך.
איך ההרגשה לעמוד מול הפומפידו ולראות את העבודה בקנה מידה כזה?
''הרגשה מדהימה, מטורפת, שמעבר לשמחה על כך שדבר שעשינו נראה ומוערך בידי רבים – מעוררת מחשבות על מזל ואקראיות. להרים אבן אחת מתוך אלפים במדבר, להפוך אותה לכלי ואז לאובייקט עיצובי שראוי להציג, הדרך שעשתה בגלריות ובידיהם של אוצרים, עד שנחתה באוסף של פומפידו, ואז נבחרה מתוך מאות עבודות להיות ה'פנים' של התערוכה – כל כך הרבה תפניות שמזכירות עץ אבולוציוני – מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? שנוסיף את 'שלנו' לצבר האדיר הזה שנקרא 'תרבות', שנטביע חותם כלשהו? הרבה פעמים זה לא בידיים שלנו. יש דברים שקורים, וזה גדול – גדול כמו כמה קומות גובה של פומפידו''.
--------------------------------------------------------------
כך למדו הצרפתים להפסיק לשנוא ולהתחיל לאהוב את מרכז פומפידו.
לחצו על התמונה לכתבה:
