עמי דרך ודב גנשרוא הגיעו מעולמות שונים לגמרי. דרך נולד בחיפה, בן לאב שייצר פרוטזות ולאם עקרת בית. בתיכון הוא למד מכונאות, אחר כך התגייס לחיל הים, וללימודי עיצוב תעשייתי הגיע במקרה, אחרי שפגש את המעצב הוותיק עזרי טרזי בהפלגה משותפת. גנשרוא נולד בארצות הברית, גדל בירושלים, בן להורים אקדמאים אמריקאים, ותמיד ידע מה הכיוון שלו – כבר בתיכון למד עיצוב גרפי ותעשייתי. לבצלאל התקבל בגיל 18 והתחיל ללמוד שנה אחר כך. שם, בסדנאות העבודה, הצטלבו הדרכים: למרות פער גילאים של שבע שנים, דרך למד מחזור אחד מעל גנשרוא.
נטיות לבם תמיד היו שונות, "ובמשך השנים זה נהיה יותר קיצוני", מספר גנשרוא. "עמי זה ים - חיל הים, יאכטות, דיג. אני זה הרים, 5,000 מטרים גובה ומעלה, מדבר. עמי כמעט לא שמע מוזיקה, בשבילי זה תמיד היה מאוד חשוב". מבחינה מקצועית, לעומת זאת, שררה ביניהם הבנה יוצאת דופן. 16 שנים עבדו זה לצד זה בסטודיו המשותף שהקימו, משלימים האחד את השני, שותפים וחברים. הם גם לימדו במקביל בבצלאל (דרך היה ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנים 2004-2008). הסטודיו שלהם הצליח, זכה בפרסים והציג במוזיאונים ובתערוכות עיצוב ברחבי העולם.
הדרך המשותפת נקטעה באופן בלתי צפוי לפני כחצי שנה, כאשר דרך מת מדום לב, והוא בן 49 בלבד. ביריד "עיצוב טרי", שייפתח בעוד שבוע בתל אביב, יציג גנשרוא מבחר מעבודותיהם. בראיון ל-Xnet הוא מתאר אבני דרך בעשייה המשותפת שלהם, ומסביר מעט מהתהליך העיצובי שמאחורי הקלעים.
ההתחלה: נפגשנו במקרה והתחלנו לדבר
"הכרנו טוב במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, שהיתה מאוד אינטימית – 20 סטודנטים במחזור. תמיד מחזור חדש בוחן בהשתאות את החבר'ה של השנה מעל, צעדים ראשונים מול אלה שכבר 'משחקים'. שנינו עבדנו הרבה בסדנאות. התיידדנו. עמי היה טיפוס סופר-חברתי וחברותי. גם בעבודה שלנו יחד, הוא תמיד היה ה'פנים' של הסטודיו החוצה. לעמי היה רקע טכני גדול משלי. אני ביליתי יותר במוזיאונים ובשיעורי רישום, אבל לשנינו היתה הבנה דומה של הדברים.
"כשסיימנו ללמוד עמי עבד בחברת ההנדסה 'ארן'. אני עבדתי אצל חגי שוודרון, מעצב ישראלי-איטלקי. שנינו עסקנו בעיצוב תעשייתי הארד קור – משיבונים אלקטרוניים, גלאי נפח, מחשבי השקיה. יום אחד נפגשנו במקרה בפינת רחוב בתל אביב והתחלנו לדבר. בשיחה עלה צורך למצוא מקום לביטוי אישי מוגבר. העבודה בעיצוב תעשייתי מספקת מבחינת פתירת בעיות והתמודדות עם מערכות מורכבות, אבל לשנינו היה צורך לתת יותר מעצמנו. הוא שמע על תחרות לעיצוב רהיטים מעץ, שהתקיימה בכל שנה בעיר Asahikawa ביפן. החלטנו לגשת לתחרות ביחד. עיצבנו שולחן קפה".
1996: שולחן קפה
"הפכנו פרט טכני – שילוב של רגל השולחן בתוך העץ במעין שתי וערב –לפרט שמחזיק את העיצוב. יש פה שני לוחות עץ סנדוויץ', סדרה של צלעות מחופות בדיקט וביניהן אוויר, כמו כנף של מטוס. זה נותן קשיחות בלי להכביד על המשקל. תוך כדי הדבקה הכנסנו את המוטות פנימה. הגענו לגמר בתחרות. זה נתן לנו הרגשה טובה שכדאי להמשיך יחד. הקמנו סטודיו בכוונה להמשיך לעשות כאלה דברים, ובמקביל עיצוב תעשייתי, שזה הלחם והחמאה".
1999 ואילך: מכשירים רפואיים ל''אינפלואנס''
"'אינפלואנס' היא חברה רפואית שעיצבנו לה שלושה מכשירים: מברגה וגינלית שנועדה לתת מענה לצניחת רחם, מברגה לניתוח בקע ומכשיר שמבטל נחירות. זה היה קצה אחד של העשייה שלנו: מכשירים פונקציונליים מאוד, בעבודה עם חברות רפואיות בעיקר.
"בקצה השני עשינו דברים שלא היה להם לקוח, בלי בריף ולוחות זמנים. אלה הפרויקטים שנתנו לנו ביטוי והתלבשו על פלטפורמה של עולם האמנות מבחינת הבמה, מה שקיבל עם השנים את הכותרת 'דיזיין ארט'. התהליכים שלנו דמו לפינג פונג, הלוך וחזור בינינו. לא היתה ממש חלוקת תפקידים. פעם אני שירטטתי, פעם הוא, המון שיחות".
1999: ''תוכנית מגירה''
"זו תערוכה שהוצגה בגלריה של 'אסכולה'. כביכול דיזיין ארט, אבל החומרים מאוד פשוטים – סדרה של מחשבות על הנושא של מגירות, מבלי להפוך אותן לחפץ נחמד - 'נחמד' במובן שחומדים אותו. היו מגירות עם ידית שהיא מגנט תלוי על שרשרת, כאלה עם ידית שקועה בתוך גומי, וכאלה עם ידית של ספל. מוזיאון תל אביב רכש אחר כך את הסדרה".
2001: כסאות מפחי זבל
"הטריגר היה ערב הווי בנושא זבל, בעקבות תערוכה על חירייה במוזיאון תל אביב. התבקשנו לעצב תפאורה לערב הזה. החלטנו להזמין מהעירייה מאה פחים ירוקים פגומים, שמהם עשינו הר על הבמה. כשעבדנו עליו בדיוק עשו שם חזרות, והיה מערכון שבו היו צריכים סלון. הסתכלנו בפחים ופתאום ראינו חומר גלם מדהים, בפרופורציות של רהיטים. הפכנו את הפח ממוצר לחומר גלם, שאפשר להשתמש בו. שם זה התחיל, אחר כך התגלגל לתערוכה ב'פריסקופ'.
"כשגילינו שהיבואן מביא פחים בכמה צבעים, לצורך מיון פסולת במפעלים, עברנו לצהוב כי רצינו לקחת צעד הצידה מהרחוב. עיצבנו כעשרה דגמים – כולם מושבים: כורסה, כיסא תינוק, בימבה. השתמשנו בגלגלים ובציר של המכסה. הפרויקט זכה להרבה תהודה ציבורית, בארץ ובחו"ל. זה התלבש טוב על עליית המודעות לקשר שבין עיצוב למיחזור. אפילו ניסינו לשכנע את העירייה לעשות מזה ריהוט ציבורי בשדרות. כמה שנים אחרי היה סוג של סגירת מעגל: חיריה הזמינה מאיתנו כסאות כאלה למרכז המבקרים החדש שלה".
2002: מיצב במוזיאון המדע בירושלים
"זהו מסלול לכדורים, שבא להדגים כל מיני תופעות פיזיקליות מכניות. החלטנו לעשות משהו שהאימפקט הוויזואלי שלו חזק, כמו עבודת פופ ארט. יש מסוע שמעלה כדורים לתחילת המסלול, שאינו דורש התערבות בתחילה ואחר כך דורש פעולה כדי לעזור לכדור להמשיך במסלולו. תיכננו את כל סוגי התנועה. המסלול מודולרי וקל להחלפה כשמתבלה – יתרונות של חשיבה של מעצבים תעשייתיים".
2003: ''הוט פלייט''
"זאת דוגמה לעבודה בנושא שהיה קבוע מראש: תערוכה בגלריה 'פריסקופ' בנושא אירוח. לקחנו צלחות לבנות פשוטות והדפסנו עליהן קישוט מחומר מוליך, שאפשר להעביר בו זרם ולחמם בעזרתו את האוכל שעל הצלחת. יש לכל צלחת שקע. פיתחנו סדרה של הדפסים גרפיים שניסו לשלב שפה של לוחות מודפסים, שבהם אפשר לעקוב אחרי מסלול החשמל. הסדרה הזו נרכשה לאוסף של MAD (מוזיאון לאמנויות ועיצוב) בניו יורק".
2004: שתל לניתוח שדרה
"זהו שתל לניתוח שבו מקבעים שתי חוליות בעמוד השדרה זו לזו. השתל עשוי טיטאניום וחומר אלסטי, שמאפשר גמישות מסוימת בין שתי החוליות, מה שלא היה קודם. כשמעצב מצטרף לתהליך כזה מול מחלקת הפיתוח של החברה הרפואית, הוא גם נמצא בחדר הניתוח ורואה ניתוחים. יש פה משהו קיצוני: אביזר ששתול בתוך הגוף – למה צריך מעצב? מי יראה אותו? התשובה היא שתמיד טוב שיש מעצב שרואה הכל באופן רחב, לא רק דרך העיניים של המהנדס, או הרופא, או הפציינט. יש סיבה נוספת: זה מוצר שעולה הרבה וצריך למכור אותו. ובמעמד המכירה – חשוב להחזיק ביד משהו שנראה נכון. שאפשר לסמוך עליו".
2006: בקטנה
"במשך כמה שנים, בכל פעם שרצינו לשלוח ברכה לשנה החדשה או לחג, היינו מצלמים סצינה עם דמויות הפלסטיק הקטנות האלה, שמוכרים אותן לאדריכלים לשילוב במודלים של בניינים. אפשר לקנות אותם לפי נושאים: עם מזוודות (לשילוב בדגם של תחנת רכבת, למשל), עם שקיות קניות (לקניון) וכו'. הברכות הפכו לתערוכה בבית האמנים, שקראנו לה 'בקטנה'. סצינות מבוימות, כמו דמות שעושה סקי במדרון שלג אלגנטי, שהוא בעצם זרבובית של קומקום לבן. הרעיון היה להסתכל על חפצים באור חדש".
2008: מאבחן את כמות החמצן במוח
"מהפרויקטים האחרונים שעשינו מהסוג הזה. מכשיר שיושב על המצח, זורק אותות למוח וקולט אותם בחזרה, כדי לאבחן את כמות החמצן במוח בצורה לא פולשנית. בשנתיים האחרונות הורדנו במודע את הווליום בתחום הזה, כדי לנסות וליזום יותר פרויקטים כמו שיתוף הפעולה עם 'מאנקי ביזנס'''.
2011: המשאית שמחזיקה את הטלפון הסלולרי בזמן הטעינה
"זה נראה מפלסטיק, אבל זו מתכת. לבחירה הזו יש מטרה - לתת לפריט משקל וטמפרטורה, דברים שמתורגמים לערך מוחשי ונוסטלגי, של משהו עמיד. לא משהו שזורקים בקלות".
2012: תערוכת קרמיקה ב''בית בנימיני'' בתל אביב
"מניפולציות על Ready-Made הן מסוג הדברים שעשינו הרבה במשך השנים, אבל זו פעם ראשונה שעבדנו עם רדי-מייד בקרמיקה. התחלנו להשתעשע ולחתוך כלים, עמי היה עובר בבוקר בדרך לסטודיו בשוק הפשפשים ומגיע עם כלים. פרסנו אותם – חתכנו החוצה 20 מ"מ של המרכז, של השדרה. כשהצטברה מאסה של עבודה הבנו שאנחנו יכולים להציג את הדברים, סוג של מחקר בקרמיקה. יצרנו שולחן כביכול, שעליו ארוחת בוקר, סעודה, כשהכלים השונים פרוסים וחושפים המון פרטים טכניים של המוצר".
2010-2012: אבני הצור (BC-AD)
"זהו פרויקט של השנתיים האחרונות, שלא הוצג אף פעם בשלמותו. חלקים ממנו הוצגו בתערוכת 'פרומיס-דיזיין' במילאנו 2011, וב'סלואו דיזיין' בבודפשט, אחרי מותו של עמי. ההתחלה הייתה בסדנה לתלמידי בצלאל, בים המלח. הבאנו מישהו שלימד שיברור של אבני צור, טכניקה שבה מכים אבן באבן. התברר לנו שיש עולם שלם סביב הנושא – מגזין, מאות סרטי וידאו ביוטיוב.
בארץ מתעסקים בזה כמה אנשים שמגיעים מהכיוון הארכיאולוגי.
מיד התחברנו לעניין של לקחת שתי אבנים, לתת מכה – ולקבל כלי במכה אחת. מתכות מעבדים 6,000 שנה, פלסטיק עושים 150 שנה. כלי צור נמצאים בשימוש כבר 2.4 מיליון שנה. התחלנו ללמוד את הנושא, הבאנו לכאן דליים של אבנים. אחרי שלמדנו התחלנו להתנהג איתן בצורה של מעצבים, כלומר מבט עכשווי על כלי היסטורי.
"בסדרה הראשונה טבלנו בגומי צהוב אבני יד. הגומי נותן אחיזה יותר טובה ומשכך זעזועים. הוא מסמן את אזור האחיזה, הידית, ויוצר דו שיח עם עולם כלי היד העכשוויים. בסדרה השנייה ציפינו את האבנים בכסף אמיתי, מה שנותן אפשרות להוסיף לאבן, ולא רק לגרוע ממנה. הכסף מעניק איכות של אור ו'מתרבת' את הכלים, הופך אותם מכלי עבודה לכלי אוכל, מעלה אותם מרצפת המערה לשולחן.
"הסדרה האחרונה היא אבנים שעברו סריקה תלת-ממדית, ובאמצעות המחשב תוכננה לכל אבן ידית מדויקת לה. חברת 'Objet' לקחה את הקבצים והדפיסה לנו את הידיות בתלת ממד, מחומר פלסטי דמוי ניילון. אחר כך צבענו והוספנו ברגים. יש כאן חיבור בין שתי טכנולוגיות ייצור, שהן טכנולוגיות קצה: אחת מימים פרה-היסטוריים, והשנייה היא המלה האחרונה בעולם העיצוב. השימוש בברגים מכוון, כדי להעצים את החיבור המכני. כמו שלקחו מקל ואבן וקשרו בחתיכה של עור. עבודה כזו זו לא פרנסה. עושים את זה כי צריך לעשות. במקביל מתפרנסים מדברים אחרים, וגם מהוראה. אבל זה לא מנותק – זה בונה את השם שלך".
יום מותו של דרך היה "יום הכי רגיל שאפשר", אומר גנשרוא. הם עבדו יחד בסטודיו עד חמש אחר הצהריים, "עמי שיחק עם שברים שנשארו מהתערוכה בבית בנימיני ויצא לשיעור פילאטיס. בתשע קיבלתי את הטלפון". לפנות ערב, כשדרך חזר לביתו, הוא חש עייפות, שכב לנוח ולא קם. דבר מותו הפתאומי הלם באוהביו הרבים. גנשרוא עדיין לא החליט כיצד ימשיך. בינתיים הוא נשאר לעבוד לבדו בסטודיו המשותף שלהם ביפו, ובאתר האינטרנט ממשיכים להופיע שמותיהם זה לצד זה, כאילו לא נפל דבר.
>> חלק מהעבודות שמופיעות בכתבה, ואחרות נוספות, יוצגו ביריד "עיצוב טרי" 2013. לפרטים נוספים
