בסוף דצמבר תסתיים בפריז שנה של חגיגות, שמציינות 40 שנה לפתיחתו של אחד המבנים השנויים במחלוקת, אך גם המשמעותיים, בעולם האדריכלות והאמנות של המאה ה-20. למרות כל השנים שחלפו מאז הקמתו, נדמה שפריזאים עדיין מנהלים בינם לבין עצמם יחסי אהבה-שנאה עם ה"בובור" (Beaubourg), הכינוי המקומי של מרכז פומפידו. התכנון האוונגרדי הכניס את הבניין, באופן מיידי, לרשימת המבנים שמסכסכים בין הציבור הרחב לבין אנשי המקצוע: אדריכלים ואנשי רוח אהבו והעריכו; התושבים חיפשו כינויי גנאי מקוריים שיצליחו להביע את סלידתם.
שני המחנות הנצים אינם יכולים להתעלם מהנתון הבא. כ-3.3 מיליון איש ביקרו במרכז פומפידו אשתקד, ולמרות היותה של פריז אחת הערים המתוירות בתבל, לא הם קהל-הליבה שלו. סרז' לוינייה, נשיא המרכז, סיפר בסדרת ראיונות לציון המאורע כי יותר מ-60% מהמבקרים ב"בובור" הם צרפתים.
"מוזיאון של הפריזאים", הגדיר לוינייה את יחסי הקרבה שנרקמו במשך ארבעים השנה האחרונות, ונתן השוואה: רק כ-30% מהמבקרים במוזיאון הלובר הם צרפתים, וכל השאר תיירים מרחבי תבל. אם להסתמך על מדגם לא מייצג של תושבי עיר האורות, שהתראיינו לכתבה זו, הרי גם ה-30% האלה בלובר הם תושבי הפרוורים.
"הבובור נגיש ועממי בצורה יוצאת דופן, בניגוד לשאר פנתיאוני התרבות בעיר", מסבירה רוני אפרת, מנהלת פסטיבל אמנותי ויוצרת קולנוע המתגוררת בפריז. "יש בו אולמות קולנוע, גלריות הפונות לקהלים שונים, אוסף קבוע ותערוכות מתחלפות, בית קפה וספרייה בת ארבע קומות - הידועה בתור הארוך בכניסה, ובנכונות הסטודנטים היושבים בה להתחיל אחד עם השנייה, במקום לעבוד".
איך קרה שהפולמוס הנרגז והנבואות על כישלון עתידי של המקום הסתיימו, די מהר, בתשובה חיובית מוחצת? מה גורם לפריזאים, גם כאלה שהתנגדו להקמתו, לפקוד אותו כמה פעמים בשנה? ומה מקומו כיום בסצנת האמנות המודרנית?
השוק הסיטונאי הלך, מגרש ריק נשאר
הקמתו של מרכז פומפידו התחילה בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת, אז נבחר ז'ורז' פומפידו לכהונת הנשיא ה-19 של צרפת, כשבאותו זמן התרקמו תוכניות לפיתוח "לה אל" (Les Halles, אזור ברובע הראשון של פריז) וה"מארה" (בין הרבעים השלישי והרביעי). ב"לה אל" פעל השוק הסיטונאי העירוני החל מימי הביניים, עד שהועתק ב-1971 לרנז'יס, שבפרוורים הדרומיים של העיר, לטובת הקמת תחנת רכבת גדולה. המגרש שעליו ניצב כיום המרכז היה אזור חיץ בין המארה ללה אל. מדובר היה במגרש גדול ומוזנח, ששימש את סוחרי השוק הסיטונאי כנקודת איסוף לפסולת ארגזי התוצרת, ובשנים מאוחרות יותר הוסב למגרש חניה עירוני.
העתקת השוק הסיטונאי וחוסר השימוש במגרש התפעולי הותירו בלב הבירה הצרפתית שני שטחי ענק ריקים, משני צידי שדרות סבסטופול. אותם ביקשו העירייה והממשלה לפתח. הנשיא פומפידו ייעד את האתר הפנוי ב"בובור" (שמו של הרחוב הסמוך) לבניית מרכז תרבות רב-תחומי, שכמוהו טרם נראה.
"מעניין שדווקא פומפידו, פוליטיקאי שמרן, רצה לשמר משהו מהרוח האנרכיסטית של המחאות החברתיות (מחאת הסטודנטים) ב-1968", אומרת נירית נלסון, אוצרת ומרצה לאמנות עכשווית. "לא מדובר במחאות שעשו שינוי פוליטי משמעותי, אבל חוש הביקורת התפתח. ערכים כמו נגישות ואובייקטיביות, שמקורם במהפכה הצרפתית, הפכו למרכזיים באותם ימים. התחילו להישאל שאלות כמו: את מי המוזיאון משרת? איך נעשות הבחירות האוצרותיות? מי מספר את הסיפור? ואולי מעניין הרבה יותר להראות את הסיפורים שטרם סופרו עד עכשיו? שאלות שמערערות את האוטונומיה האוצרותית, שהייתה קיימת עד הקמת הפומפידו. הקמת המבנה היא ניסיון של פומפידו לממש את חזונו ל'טיפול' בשמרנות הצרפתית, בכל הנוגע לתרבות ואמנות".
מתנ''ס נגיש ועממי (גם)
המוסד יועד אפוא לשמש כמרכז תרבות עירונית נגיש ועממי, אך כזה שיציע ספרייה ציבורית גדולה, וחלל ראוי לאכלוס המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית (שהשתכן ב-Palais de Tokyo בסוף שנות ה-40) ומרכז לאומי לאמנות עכשווית. "פומפידו נולד בנקודה שבה מוזיאונים שימרו את הרעיון הישן של נראות המוזיאון מהמאה ה-19", ממשיכה נלסון, "והרבה מהם נראו כמו מקדשים עם השפעות ניאו-קלאסיות. אחרי מלחמת העולם השנייה יש מספר אדריכלים שמנסים לעשות שינויים, כשאחד מהם בא לידי ביטוי בפומפידו. התכנון שלו מנער את צורות החשיבה השגורות, ומנסה לשנות את התפישה של מוזיאון גם מבפנים וגם מבחוץ".
כשתחרות האדריכלים הבינלאומית יצאה לדרך, עיינו השופטים המהוללים – בהם האדריכלים ז'אן פרובה, פיליפ ג'ונסון, אוסקר נימאייר וירן אוטזון –בהצעותיהם האנונימיות של לא פחות מ-681 אדריכלים מרחבי העולם. הזוכים היו ריצ'רד רוג'רס האנגלי ורנצו פיאנו האיטלקי, שהציעו רעיון רדיקלי שלא נראה כמו שום דבר שנבנה עד אז. פיאנו כינה את הבניין "חללית שעוצבה על ידי ז'ול ורן", ורוג'רס תיאר לימים את המבנה כ"הכלאה בין המוזיאון הבריטי (British Museum) לטיימס סקוור בניו יורק".
חזית אינסייד-אאוט
"פומפידו" הוא מבנה ענק בן 10 קומות, שבהן כ-75 אלף מטר רבוע של חללים. הם מכילים את המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, תצוגות מתחלפות, ספריות, אולמות הקרנה, חללי הרצאות, מרכז לחקר המוזיקה (IRCAM, מחוץ לבניין המרכזי) ועוד. לא הפרוגרמה החדשנית הובילה את השיח על תכנון המבנה ואיכותו, אלא העיצוב.
החזית ההפוכה (inside-out), שמציגה לראווה כל מערכות הבניין, בצבעים שמקודדים את ייעודן, היא שמשכה את תשומת הלב העולמית. "זה היה אחד הבניינים הראשונים שמוציאים את הקרביים החוצה, באופן ציורי אפילו", מסבירה נלסון. "הצנרת והמערכות הן לא עטיפות, ומטרתן להוציא ולחשוף את המנגנון. תהליך דומה קורה באוצרות של המוזיאון: באמנות יש חשיפה של תהליכי העבודה והמחשבה, ואילו באדריכלות מוציאים את הקונסטרוקציה ומראים שקיפות, כדי להראות איך המוזיאון בנוי. ליצור אמינות, לא להסתיר".
פומפידו ניבא את הסערה
אובייקט ענק כזה, בעיר היסטורית וסטטית כמו פריז, לא יכול להיטמע בנוף העירוני ששונה ממנו בתכלית. פומפידו מיהר להבין איזו סערה עומדת להתרגש. "זה הולך לעשות הרבה מאוד רעש", הוא צוטט, בשעה שהביט בשרטוטי ההצעה הזוכה. בראיון שהעניק השנה נשיא המרכז ל"גרדיאן" הבריטי, הוא נזכר: "כשהמוזיאון נפתח לראשונה, אנשים אמרו שהוא דומה לחנות כל-בו ענקית, ושלא בא בחשבון להציג יצירות מופת ב'דבר הזה'. גם אמנים לא רצו שהעבודה שלהם תוצג במבנה שנראה להם כמו סופרמרקט".
חושיו של פומפידו היו מדויקים. גלי הביקורת היו מיידים, ואחד מכינויי הגנאי הפופולריים להצעה הזוכה היה "בית הזיקוק של פריז". העיתון החשוב "לה מונד" ראה בכך את "האונס של פריז, קינג קונג אדריכלי".
לימים סיפרו האדריכלים רוג'רס ופיאנו, כי ההצעה שלהם לא נבעה מהתרסה לשם התרסה, אלא התבססה על רעיונות מגובשים ועתירי אופטימיות שנבטו כבר בשנות ה-60. ואמנם, אפשר לזהות במבנה השפעות פילוסופיות ומבניות. בספר מחקרי על אודות הבניין שיצא לאור אשתקד, מאת הפרופסור להיסטוריה אדריכלית פרנצ'סקו דאל קו, הוא מאשש את ההשערה כי ארגונו של המוזיאון והמרכז הבין-תחומי תואם את התיאוריות שפיתחו עשור קודם לכן בימאית התיאטרון הבריטית ג'ואן ליטלווד והאדריכל סדריק פרייס. השניים הגו את רעיון של Fun Palace - פרויקט אוטופי, שמארח מכלול של זירות תרבותיות כמו תיאטראות ובתי קולנוע, יחד עם מרחבי פנאי ועוד. דמיון והשפעה נוספים אפשר למצוא בשרטוטיו של פרייס לאותו מבנה, כמו גם למגה-סטרוקטורות של קבוצת "ארכיגראם" הבריטית.
החדשנות התפוגגה בהדרגה
שלוש שנים לפני תום העבודות, מת פומפידו מסרטן בעודו מכהן. המרכז, שנחנך בתחילת 1977, נושא את שמו. הנהירה אל הבניין הייתה גדולה פי שלושה מההערכות, ועד שנות ה-90 זו הייתה אחת הבמות המשפיעות בעולם האמנות, תוך אירוח של כמה מהתערוכות המשמעותיות במחצית השנייה של המאה ה-20.
"פומפידו היה מאוד חדשני ויוצא דופן כשהוא נפתח", סבורה נלסון. "העליות והמורדות שלו במהלך השנים נבעו מהחדשנות. היה בלבול גדול באוצרות. תחילה, פונטוס הולטון (אוצר, אספן ומנהל מוזיאונים שוודי ומנהלו הראשון של מרכז פומפידו, מ"ב) הצליח ליצור משהו באמת אינטר-דיסציפלינרי. הוא שינה את הגישה של יצירת אוסף, באמצעות שיתופי פעולה עם מוזיאונים אחרים. כך אין 'חורים' באוספים או בתערוכות – פשוט שואלים. הוא אצר בשנות ה-70 צמדים של תערוכות בחתכים תרבותיים וגיאוגרפיים, כמו תערוכת פריז-ניו יורק, פריז-ברלין או פריז-מוסקווה. הוא נקט גישה שחייבים להכניס פרמטרים חברתיים ופוליטיים, וכך יצר מהפכה בעולם האוצרות. זה עודד דיאלוג פאן-אירופאי והפריה הדדית." הגישה הזו השתנתה במרוצת השנים, משום שהמוזיאון הגדיל את אוסף האמנות המודרנית שלו עד שהפך לשני בגודלו בעולם, שני רק ל-MOMA הניו יורקי.
סימן נוסף להתמסדותו של המרכז הבועט הוא שיפוץ חללי הענק, שתוכננו תחילה כחסרי קירות. ה"אופן ספייס" הקשה על אמנים ואוצרים, וכעבור שמונה שנים מיום הפתיחה עוצבו מחדש חללי הפנים, והפעם עם קירות פנים – קוביות לבנות, המוכרות ממוזיאונים אחרים.
ההצלחה הביאה להרחבת המרכז בשנות ה-90, ולשגשוגה של הכיכר הסמוכה לו. הופעות חיות, הרצאות, סימפוזיונים, מזרקה אהובה ושלל פעילויות אחרות, מזמנים לכאן אלפי אנשים ביום, בין אם הם נכנסים פנימה או לא. ההצלחה הייתה כה חריגה, עד שהמרכז נזקק לשיפוץ מאסיבי בסוף שנות ה-90 לנוכח הבלאי המדאיג. השיפוץ נמשך שלוש שנים, שבמהלכן נסגר המקום – מהלך שגרר ביקורת קשה, גם מאלה שהתנגדו לפתיחה מלכתחילה, וזאת על רקע סגירה של מוסדות תרבות אחרים בעיר לשיפוצים באותה תקופה.
את השיפוץ הוביל האדריכל רנצו פיאנו, כשהפעם הוא כבר אדריכל מפורסם ומעוטר (זוכה פרס פריצקר, בין השאר), וללא שותפו להקמה, ריצ'רד רוג'רס. "בובור" נפתח מחדש בתאריך החגיגי 1 בינואר 2000, והתושבים והתיירים חזרו לנהור פנימה מאז ועד היום. אין פלא, שבתום חגיגות ה-40, בסוף שנה זו, ייכנס המבנה למקצה שיפוצים נוסף. התהליך אמור להימשך כשנתיים ולעלות כ-100 מיליון יורו, והפעם לא ייסגר לקהל.
מה סוד ההצלחה?
אם אפשר לפענח בדיעבד נוסחה מנצחת, נדמה שסוד ההצלחה של מרכז פומפידו טמון בדינמיות של הפרוגרמה ובשימושיות הרבה שמוכיחות את עצמן. את החזיתות והעיצוב אפשר לחבב או לתעב, אבל בשונה ממוזיאונים מובילים במעמדו, המבנה מנגיש את האמנות, העיצוב והידע לכולם. הוא מדגים כיצד אפשר, באמצעות שימוש בטכנולוגיות חדשות, ליצור סביבה שימושית שעונה על צרכי המבקרים ומספקת שלל פעילויות שימשכו קהלים שונים.
המיקום המרכזי והנגיש, בשילוב קומת הקרקע הפעילה ואופן חיבורה הטבעי לכיכר הסמוכה, מנקזים היטב את הרחובות ההיקפיים וממגנטים את העוברים ושבים לבדוק מה קורה היום. העממיות התרבותית שהוא מציע הופכת אותו למוסד מזמין, שאינו מאיים, וכך ההגעה למוזיאון הופכת למעשה יומיומי, כמו-מקרי, ולא לאירוע מתוכנן ומעונב.
"מרכז פומפידו מתחדש ומשתנה מקצה אל קצה, ולכן נעים לשוב אליו בכל הזדמנות. זהו הלך הרוח של התושבים", מרגישה רוני אפרת. "בלילה הלבן האחרון, בובור היה שחקן מרכזי עם אירועי פרפומנס, מוזיקה ואמנות כל הלילה. אנשים אוהבים לחזור לבובור. כצרכני תרבות, כתושבי העיר, כתיירים וכעוברי אורח. למי שיוצר תרבות בעיר, כמו אמנים, אוצרים ומנהלי פסטיבלים, 'בובור' היא מלת מפתח".
הספרייה הציבורית, ההופעות, בית הקפה, הגישה הפשוטה בתחבורה הציבורית וכמובן ההנחות לצעירים ולסטודנטים, מבטיחים רוח צעירה ודינמית שנשמרת כאן. ב-17 השנים האחרונות משמשת קריסטין מקל כאוצרת הראשית של המרכז, והשנה נבחרה לאצור את הביאנלה לאמנות בוונציה. אתר המרכז והקומוניקטים לכבוד שנת ה-40 מבטיחים, כי המוזיאון לא מרשה לעצמו להתרפק בנוסטלגיה אחורה – מעשה מסוכן למוזיאון לאמנות עכשווית – וטוענים כי ימשיכו "למלא את ייעודו כמקום בטוח לרעיונות לא בטוחים".
האוצרת נירית נלסון מצננת את ההתלהבות: "הקומוניקטים מציגים את המרכז באור רך מדי, ביחס לאיפה שהוא נמצא היום בסקאלה של עולם האמנות. מבחינת החדשנות הוא היה פורץ דרך, אבל היום יש הרבה ביקורת על מה שקורה בו. הפומפידו הוקם בתפר שבין האוטופיות של המודרניזם לבין ההתחלה של הגישות הפוסט-מודרניות. לאחר כמה עשרות שנים שבהן היה בחוד החנית, היום הוא לא נחשב למהפכני וכבר לא נושא את דגל החדשנות והגמישות המחשבתית. אם רוצים לראות משהו מהפכני בפריז, הולכים ל'פאלה דה-טוקיו'.
"הפומפידו עושה שיתופי פעולה עם טייט מודרן בלונדון והמומה בניו יורק, שהם שחקנים ותיקים וממוסדים. זה לא המנדט שלו. לא היה לו המנדט ליישר קו עם המוזיאונים הבינלאומיים הגדולים, שהולכים לפי חלוקה מסורתית של תולדות האמנות. אבל כל זה יכול לחזור ולהשתנות בן רגע – זה תלוי בפרסונות שמובילות את המוסד ויוצקות בו תוכן".
--------------------------
לחצו על התמונה לפרויקט עכשווי של רנצו פיאנו: מגדל המולטי-מיליונרים, שכולם מציצים אליו מהמוזיאון השכן
