הם חוזרים ללימודים מחר ואני לא מאמינה שהטירוף של הזמן האחרון, ייכנס לרוטינה של שיגרה בריאה. הקץ לשהייה הבלתי פוסקת בשמש הקופחת, במסווה של תעסוקה ונסיעות (בדרך לעבודה שלי) לבריכה, לים, ליבשה. הקץ ללשכת התעסוקה ההורית, הפתוחה 24/7. עם כל האהבה הכנה לילדים, הדאגה לתעסוקתם המלאה עומדת סוף סוף להתחלק שוב עם ציבור המורים העושה עבודה נפלאה.
עוטפים ספרים ומתכוננים
הם חוזרים וכולנו מכינים בחדווה את הילקוטים שלהם, עוטפים בהתרגשות את הספרים והמחברות ושומעים איך הם מנהלים מולנו את השיחות הידועות, אך עדיין מרגשות: "אמא, תעירי אותי מוקדם-מוקדם, כי אני רוצה להגיע לכיתה בשש בבוקר, לתפוס מקום טוב ושמיכל תשב לידי". ואני מחייכת, יודעת שאנחנו לא נגיע לבית הספר בשש בבוקר. אפילו המאבטח עדיין לא יופיע אז.
אני מסתכלת על רותי, שהספיקה השנה לריב עם חצי מבנות הכיתה שלה, כי יש לה אופי חזק ומנהיגותי ולפעמים היא מקוממת את הגזרה, למרות טוב הלב שלה, ששופע נתינה ורצון. היא היתה בקורס כישורי חברה והוא תרם לה לא מעט, אבל ילדה שנולדה עם מיקרופון ביד, קשה לשנות. היא נופלת למלכודת חוקי החיים וקמות לה מתנגדות בחצר ארמון המלוכה הפרטי שלה.
ותוך כדי עטיפת ספר חשבון, אני מלכסנת מבט על אחד הילדים שלי, שעדיין מתקשה מעט בקריאה ולמרות שבחופשת הקיץ דאגנו למורה פרטית שתעבוד איתו על הקריאה, עדיין הוא בלחץ, כי החברים שלו כבר קוראים באופן שוטף והוא מבין הבודדים בכיתה שלא השיג אותם בתחום זה. אני יודעת שהוא יהיה בסדר ובסופו של דבר יגיע לקו הגמר יחד עם כולם, אבל עדיין, הלב שלי נחמץ, כי לא נעים לא להיות בדיוק כמו כולם ואני מקווה בשבילו שהמורה החדש או המורה החדשה יעזרו לו לפתוח דף חלק.
צריך רק מורה אחד
הספרים עטופים, הילדים מלהגים במרץ ואני ממשיכה להסתכל בלב מלא בתקוות על כל אחד מהילדים שלי שמתחיל שנת לימודים חדשה. וכמו בכל תחילת שנת לימודים, אני נזכרת במורה מיוחד שזכיתי להכיר ואני רוצה לספר עליו.
בדיוק כמו הבן שלי, שעדיין מתקשה קצת בקריאה, אחד הבנים הגדולים שלי, שכיום הוא תולעת ספרים שמקטר שבספריה כבר לא נותרו לו ספרי קריאה שהוא לא מכיר ועליו לעבור לקריאת ספרים באנגלית - התקשה לפני שנים בקריאה.
כשהוא עלה לכיתה ג' עדיין קריאתו לא היתה שוטפת והלב שלנו ההורים נקרע. לקחנו אותו לאבחון, הצמדנו לו מורה פרטית להוראה מתקנת ובבית עבדנו איתו על פי הנחיותיה ועדיין הוא התקשה בקריאה שוטפת.
שבועיים לאחר שהתחיל את כיתה ג', באתי לאסוף אותו ופגשתי את המורה החדש. חיכיתי שהוא יגיד שהבן שלי מתקשה בקריאה, אבל הוא הפתיע אותי.
"הבן שלך מקסים. הוא משתתף יפה בשיעורים! בוא תראה לאמא את המחברת שלך, שהיא תזכה לנחת מהילד שלה. תראי איזה כתב מושלם", המורה התמוגג והמעלית הפנימית שלי נסקה למעלה.
"והקריאה שלו?" שאלתי בחשש.
"מה הבעיה בקריאה שלו? ילד נהדר. פשוט מקסים. הוא כבר עלה על הגל". עיניו של המורה זרחו באור אמיתי. בבית גיליתי שהוא התחיל לקרוא בשטף.
איך קרה הנס בשבועיים ימים? ואז גיליתי את הנס. המורה המקסים הזה דרש מהמנהל שלא להעביר לו מידע שלילי על התלמידים שהוא מקבל, על החולשות שלהם או ליהפך, על החוזקות. "תן לי ללמוד אותם לבד", הוא דרש.
וכך, הילד שלי, שקיבל מורה עם דף נקי, הצליח לפתוח את הסתימה הפנימית שלו, שנתנה פקודת האטה בין המוח לפה.
אל תגידו לי: "הסיפור שלך אופטימי מדי. לא כל מורה שמאמין בילד מתקן את הבעיה. ישנן בעיות מורכבות יותר". נכון, אני לא מתווכחת אתכם, רק שאני רוצה להעביר מסר חשוב ואמיתי לכל ההורים, המורים, המנהלים והגננות: כשאתם מעבירים מידע חיוני על הילד (ואין ספק כי לעיתים יש מידע חיוני), זכרו גם להעצים אותו. זכרו שלפעמים מידע יכול לגרום לסטיגמה אצל המורה הבא או הגננת הבאה, שיחסום את הילד מלהצליח.
תאמינו בילדים ובעיקר, תאמינו בעצמכם, כי יש לכם כוח גדול. שתהיה לכולנו שנת לימודים פורייה ומוצלחת. ותצליחו, ילדים יקרים שלי.
