את הסיפור הבא סיפרתי לפני שנים רבות, כשהייתי נערה וגדלתי בישוב במדבר. אתמול בלילה, כשחיפשתי מתכון מעניין לחג שבועות, מצאתי אותו, סיפור שקרה לנו פעם מזמן וכתבתי אותו בגוף שלישי ודווקא עכשיו, רגע לפני חג מתן תורה, כדאי שנזכור, "כי דרך ארץ קדמה לתורה".
פתיחת הקופסאות השבועית
האורח בעל הפנים המחוטטות במקצת, עם מבט בהיר ובולע כאחד, הניח את המשחק ליד התינוק, צבט בלחיו והתרומם, קימה נוקשה, סוג של השלמה. ריח תפוחי אדמה מעורבבים בשעועית, עם ניחוח קל של דבש, עלו מסיר הטשולנט שנח על הפלטה. מר ארבץ, בעל הבית, נכנס.
"שבת שלום, שבת שלום. נו, הולכים לאכול. אח, איזה ריח טוב! מה שלומך?" פנה לאורחו. "למה ברחת מבית הכנסת?"
התיישבו לאיטם והסעודה התחילה, מלווה במריבות הקבועות של הילדים: "אני יושב כאן", "אמא, הוא לקח לי".
11:23: ברגע שהתיישבו לאכול, דלת הרשת נעה קלות.
"כן, שי, תיכנס", שאגו כל הילדים במקהלה. מר ארבץ חייך ומרת ארבץ צחקקה בהנאה, הרבה הנאה.
ושי נכנס, ראשו מוטה הצדה בביישנות קבועה. נפתלי בן העשר רץ למטבח וחזר עם פותחן גדול אדום. שי נטל את הפותחן ובתנועות איטיות החל בפתיחת קופסאות השימורים שבידו.
"הנה עוד קצת, הו-יופי. עכשיו את הטונה", צהלו הילדים. שי סיים את פתיחת קופסאות השימורים ויצא מן הבית, נפתלי החזיר את הפותחן האדום למטבח. האורח לא המשיך לאכול. האם גם זה חלק מההווי שאליו הכניס את עצמו?
התופעה שהפליאה את האורח
אנגליה, שם חי האורח במשך ארבעים שנה. גדל, נשם את המבטא שנתקע אצלו. בשכונתו, המגע היחיד עם השכנים הסתכם בהנהון ראש ופליטת שלום ובמקרה הטוב "מה שלומך?". שם גם הכיר את מר ארבץ, שבא לביקור והזמין אותו לבקר בביתו שבארץ ישראל. הוא החליט לממש את הזמנתו של מר ארבץ ובחופשתו זו בא לארץ.
מרתק, מכל התופעות שפגש בהם בארץ, דווקא המראה שמולו מילא את לבו פליאה. הוא מתארח אצלם זו השבת השלישית ובכל שבת חוזר הסיפור על עצמו. בדיוק כאשר הטשולנט המסורתי מוגש ומחוגי השעון מורים על השעה 11:23, דפיקה בדלת, שי נכנס, עם אותן קופסאות שימורים בידיו. הילדים צוהלים ושי, בלי לומר מילה, לוקח את הקופסאות הפתוחות והולך, כשחיוך עדיין על פניו.
"גברת ארבץ, למה שלא תקני להם פותחן?" השאלה נפלטה מפיו ללא כוונה מוקדמת. עננה קלה חלפה על פניה של גברת ארבץ ונעלמה בצלו של חיוך חדש.
"אספר לך סיפור ואז תבין. לפני שעברנו לכאן, גרנו בישוב. מולנו גרה משפחה נחמדה מאוד. בכל שבת בבוקר, הם היו באים אלינו אחרי התפילה, עם קופסאות שימורים, ומשתמשים בפותחן שלנו וככה עברו להן השבתות עם "השכנים של קופסאות השימורים".
"למה שלא תקני להם פותחן?" שאלו אז הילדים וגם הציפורים שמנקרות בלב כל אחד מאיתנו. כן, למה שלא אקנה להם פותחן? עד שדנתי ביני לביני אם כדאי הוא אותו ענין אם לאו, הלכתי לחנות, קניתי פותחן משוכלל, קשרתיו בסרט אדום יפה וחיכיתי לשבת.
המתנה
למרבה הצחוק, הגיעו אותה שבת ההורים, מלווים בקטנים, כל אחד מהם החזיק בידו קופסת שימורים.
"שבת שלום!" צחקקו. "מה שלומכם?" נו, חיכו לטקס הקבוע, אבל הפעם הייתי מוכנה. הלכתי למטבח והוצאתי את הפותחן העטוף בסרט אדום.
"הנה לכם, יותר לא תצטרכו להטריח את עצמכם", הגשתי להם את הפותחן, כשחיוך זחוח על פניי. פתאום ראיתי את הפנים שהתעננו למראה הסרט האדום שעטף את הפותחן. "ההה... ההה... שבת שלום", הם השאירו את הפותחן על השולחן והלכו.
לא הלכו, ברחו. ואני, מול הסרט האדום, הרגשתי איך איבדתי ברוב טיפשותי את העולם הבא שלי. הבנתי שחלק מהעונג שלהם, חלק מהחיים שלהם, זה לבוא ולפתוח אצלי את הקופסאות וליהנות בדרכם שלהם מביקור שכנים חביב. שנה לאחר מכן, כשעברנו לגור כאן, דפק אצלנו שי בשבת לאחר הטשולנט: "אפשר להשתמש לרגע בפותחן שלכם?" הרמתי עיניים לשמים. הנה. פותחים לי פתח לתשובה. ומאז הסיפור חוזר על עצמו. כעת אתה מבין למה אני לא קונה להם פותחן?" סיימה את סיפורה בנשיפה וקמה להגיש את המנה האחרונה.
