בניו יורק תמיד יש דיון איפה מעניין יותר - מחוץ לתצוגה או על המסלול.
לתחושתי, בחוץ יש יותר חופש, יותר צבע, יותר מקום להבעה עצמית.
דברים שנראים מדהים על אנשים אחרים, ואילו עליי ייראו כמו תחפושת לא מוצלחת להאלווין.
ניו יורק תמיד היתה, וכנראה תמיד תהיה, העיר הקז'ואלית של שבוע האופנה - נונשלנטית, ספורטיבית, ריאליסטית. זו הסיבה שעל המסלול רואים בדרך כלל את הפריטים שפחות נוטים להדהים ולפקוח עיניים, אבל מצד שני - קשה לא לחשוב שבסופו של דבר, אלה הם הבגדים שלובשים האנשים האמיתיים.
את מיטל ויינברג-אדר פגשתי בכמה צמתים מרכזיים בחיים, בכל צומת הקפדנו שתינו להחליף כובעים: הפעם הראשונה היתה כשהייתי סטודנטית לעיצוב אופנה בשנקר, ומיטל היתה אחת הדוגמניות האהובות במחלקה (ובאופנה בכלל). כעבור כמה שנים נפגשנו שוב, הפעם כשהתקבלתי לעבודה בסטודיו לעיצוב של קסטרו, והיא היתה סטייליסטית הבית בחברה, קרוב לארבע שנים.
השנה נפגשנו שוב, אחרי קרוב לחמש שנים, במסגרת שבוע האופנה של ניו יורק. הפעם מיטל היא גם צלמת, והבלוגרית שמאחורי mmmwa המצליח. אני בינתיים עברתי לכתיבה ואוצרות, ועושה מדי פעם סיורים בעברית במוזיאון המטרופוליטן, שמוקדשים לקשר בין אופנה ואמנות.
השלג כמעט נמס לגמרי מהמדרכות, ופינה את הדרך לאביב של ניו יורק. במושגים של ישראל עדיין חורף כאן, אבל היי, כל טמפרטורה מעל חמש מעלות נחשבת כאן כסיבה לשלוף את מהארון את מעיל הטרנץ', הצעיפים הקלילים, העקבים, הסניקרס, ולצאת לטייל.
יש אנשים שבוחרים לעשות את זה בטוטאל לוק ירוק 
את האישה הזו צילמתי בדרך לתערוכה הכי מדוברת כרגע בעיר - הרטרוספקטיבה של ביורק במוזיאון המומה. זו כבר היתה התחלה מצוינת ליום גשום. מאוחר יותר גיליתי שהיא אמנית בשם סוויטהארט שלא לבשה שום דבר שאינו ירוק כבר 15
זו היתה הטמפרטורה שהראתה אפליקציית מזג האוויר שלי בבוקר שבו התכוננתי להגיע לתצוגת האופנה של מייקל קורס בשבוע האופנה בניו יורק:
המספר הגדול אומר מינוס 17, אבל אסור לשכוח את המספר הקטן שמעליו, שהוא האויב הגדול שלי. הוא מספר מהו אפקט הרוח, כלומר, איך ארגיש באמת ברגע שאצא אל אוויר העולם הקפוא, והתשובה היא מינוס 21. זה אמיתי. וזה קר כל כך שכואב להסביר.
אלוהים יודע מה לובשים במזג אויר כזה לאירוע הכי שיקי של החורף.
התלבטתי כמה דקות, אבל אחרי שבשנה שעברה סירבתי להיכנע למגפי שלג ראויים, ולכן החלקתי ברחוב ושברתי מרפק, הבנתי שעם כל הכבוד לאופנה, אני כבר לא לוקחת סיכונים.
כבר כמה שנים, מאז שיש לי אינסטגרם, אני מצלמת אנשים ברחוב בקביעות.
רק לעתים נדירות אני מבקשת מהם להצטלם בשבילי. לפעמים זה סתם כי לא נעים לי לבקש, אבל בדרך כלל אני פשוט הרבה יותר אוהבת את התמונות הטבעיות של אנשים שלא ממש מודעים למצלמה ושהצלחתי לצלם בלי שישימו לב אליי.
את האנה שיף פגשתי בחודש ספטמבר השנה.
זה היה בשיעור הראשון לסמסטר א' של התואר השני שלי במחקר ואוצרות אופנה ב-NYU. היא היתה לבושה בטוטאל לוק מופלא שכולו שנות ה-40, כולל כובע עם סיכה והינומה קטנה, סיכה על הדש, נעלי עקב מקטיפה כחולה וגרבונים שקופים עם פס שחור שחוצה אותם לאורך קו הרגל.
לפני חודשיים, בגיל 87, נפטרה מריאן בראון, החצי השני והאחרון של "התאומות מסן פרנסיסקו".
ויויאן ומריאן בראון היו תאומות זהות שאהבו להתלבש בדיוק אותו הדבר, ועשו זאת במשך עשרות שנים.
הן היו חלק בלתי נפרד מסמלי סן פרנסיסקו, ונחשבו לאחד מאייקוני האופנה הבלתי מעורערים של העיר.
לאורך כל חייהן, דרכי התאומות לא נפרדו.
הן נולדו בהפרש של 8 דקות זו מזו במישיגן, שם גדלו יחד ולמדו לימודי עסקים. בתחילת הדרך עבדו שתיהן כמזכירות באותה החברה, ולבסוף החליטו לצאת ולהגשים את עצמן בעיר הגדולה.
