הורדתי את הילד מהרכב, הכנסתי אותו בשער בית הספר וכמעט אצתי לי לעוד יום עבודה, כשהבחנתי בפניו הצוהלות בדרך כלל של בן השש שלי מתכרכמות ובעיניו מצטעפות בדוק של דמעות. תוך רגע הוא פורץ בבכי שובר לב.
"אמא, אני ממש לחוץ", הוא דיבר בקול נמוך. לרגע עלה על שפתיי חיוך של שעשוע. תמיד עולה בי חיוך למשמע ילד קטן שמשתמש בביטויים של מבוגרים, אבל ככה אושרי שלי מדבר.
אמא, מה אני אעשה?
"אני חושב שעדיף שתחזירי אותי הביתה", הפה שלו התעוות בפאניקה.
"מה קרה? הרביצו לך, איימו עליך?" שאלתי אותו וליטפתי לו את הפנים.
"לא, אמא", הוא השיב. אושרי בן השש יודע להביע את עצמו היטב. לא כל הילדים התברכו בתכונה שמקלה על ההורים כל כך.
"אז מה קרה?" התעקשתי לדעת.
"אמא, אמא" הוא בכה. "שמעתי את המורה שלי מדבר עם המנהל ואומר לו שאני לא אעלה לכיתה ב'. אמא, מה אני אעשה? המוח שלי לא מצליח לקרוא טוב והידיים שלי, מתי הן ילמדו לכתוב מהר? אני בלחץ גדול. הם רוצים להשאיר אותי בכיתה א' עוד שנה".
הלב שלי חישב להתפקע. הסתכלתי על היצור הקטן הזה, כולו טוהר מידות, ילד אצילי וחכם ורגיש, שאמנם נתקל בבעיות קריאה וכתיבה, אבל הלו, הוא רק בן שש!
ונכון, כל הכיתה שלו כבר קוראת והוא עדיין זקוק לתגבור. הוא מקבל עזרה מקצועית והוא כבר התחיל לקרוא לאט מאוד. עדיין לא מחבר הברות למילים שלמות והכתיבה שלו איטית. אבל היי, להזכירכם שוב, הוא רק בן שש והוא בדרך.
מי שיישאר כיתה זה המורה שלך
הסתכלתי עליו. הוא נראה כאילו צער העולם כולו מתרכז על הכתפיים הקטנות האלה.
"קודם כל, אל תדאג. אני מבטיחה לך שתעלה לכיתה ב' יחד עם כולם. אנחנו נעשה הכל כדי שזה יקרה, בעזרת השם".
ראיתי בעיניים שלו שהוא לא מאמין לי. "אבל אמא, את לא המחליטה".
"תקשיב טוב, מי שנשאר בכיתה א' זה המורה שלך. אתה תעלה לכיתה ב'", הוא קלט את הבדיחה והתחיל לצחוק.
"טוב, תקשיב, חמודי. תיכנס לכיתה, תמשיך ללמוד יפה כמו שעשית עד היום ונטפל בזה אחרי הלימודים".
בלב כבד עקבתי אחריו. השיחה לא נגמרה כאן. ביומיים הקרובים הוא לא הפסיק לדבר עם כל אחד ואחת בבית ולשתף את כולם בחרדות שלו על הרע מכל. הוא לא יעלה לכיתה ב' עם כל החברים...
טוב שהוא מפחד
הרמתי טלפון למורה ושיתפתי אותו במתרחש. "זה מצוין. עכשיו הפחד שהוא יישאר כיתה ידרבן אותו ללמוד היטב", סבר המחנך. לחשוב שכשהתקשרתי עוד ציפיתי להתנצלות... בעלי שיתף את יועץ בית הספר בפלונטר שנוצר וכולם ניסו לפרום את החוטים שהסתבכו.
אז נכון, קראו לילד לשיחה והרגיעו אותו. הסבירו לו שכיוון שהוא עובד יפה ומתקדם, הוא יעלה עם כולם לכיתה ב' ואנחנו הבטחנו לו שאין לו מה לדאוג, מקסימום נפתח בית ספר חדש. הוא נהנה מהרעיון.
בינתיים, אושרי ממשיך לקבל שעות תגבור ואני שואלת את עצמי, האם אנחנו לא מכניסים אותם לעול קשה של לימודים ומטלות בגיל מוקדם מדי? האם המורים צריכים ללמוד לדבר עם ההורים לפני שהם משתפים את הילד ולהיות יותר רגישים?
ואני לא יכולה שלא להיזכר בבן השני שלי, שנמצא עכשיו עמוק בגיל ההתבגרות, אבל כשהוא היה בן שבע, התברר לנו שהוא קורא בעיקר מהזיכרון. נכנסנו ללחץ היסטרי, יצרנו קשר עם מורה פרטית, פתחנו בשעות עזר, ישבנו בתורנות וכלום. הילד פשוט לא קרא. ופתאום, יום בהיר אחד, לקראת גיל שמונה, הוא פשוט התחיל לקרוא, כאילו הבשלות הגיעה אליו בזמן ההוא והיום הוא תולעת ספרים, שצריך לסחוב ממנו ספר קריאה, כדי שיזכור לאכול, להתקלח ולישון.
נאנחתי. אולי זה אלה הילדים שמתקשים בקריאה, אלא אנחנו המבוגרים?
