ישנם נושאים שלעולם לא ירדו מסדר היום הפנימי שלנו, כמו רגש האשם הזה של אמהות, שעובד ועובד ועובד. הלוואי שייקח חופשה מדי פעם. הבוקר, כשבני סיפר לי שהכריך שהכנתי לו נזל לכל עבר והחברים צחקו עליו, נזכרתי בסיפור הכריכים המשפחתי שלנו, שקופץ לו מדי פעם וגורם לי להבין שלפעמים אנחנו חייבות לסלוח לעצמנו, כי המציאות חזקה יותר.
מותר לגבר לחלום
זה קרה ביום קייצי נעים, כשבעלי חזר מהעבודה וסיפר לי כבדרך אגב על ארוחת הצהריים המיוחדת של מיכאל. "את יודעת, בכל יום היא מכינה לו ארוחת צהריים מזינה, רק שאתמול הכינה מנה כפולה". יופי, עניתי לו.
"מה יופי? מה יפה בזה? את מבינה שהוא מרחם עלי שאשתי לא מכינה לי אוכל לקחת לעבודה? את יודעת שאני היחיד בעבודה שיורד לקנות לחמניה ויוגורט?" אני מתעוררת מהאדישות ומרגישה את חוסר האונים מזדחל. אל תקפצו עכשיו עם המסר הצפוי, "סליחה? שיכין הוא לאשתו". אז כן. הוא מכין ותורם ועוזר ומבשל ומכבס, בדיוק כמוני, רק שמותר לגבר לחלום על פינוק קטן מאשתו.
"נו, באמת. מתי בדיוק אכין לך ארוחות? אין לי זמן. תכין לך בבוקר כמה כריכים עסיסיים ותספר לכולם בעבודה שאשתך הכינה". הוא חייך ונגיש להכין לעצמו כריכים.
אסור לי לדרוס רצון של בן זוג
אבל צחוק צחוק ובכל זאת, רגשי האשם הצטברו ועלו גם הפעם. גם גיטי מכינה לבעלה כריכים מזינים מדי ערב. למה אני לא יכולה להקדיש מספר דקות ולשמח אותו? המועקה נמצאת, אבל היא לא שולחת חצי מרירות, אלא רק רצון למצוא את הגשר המתאים. אני לא יכולה לוותר על העבודה שלי ובטח לא על השעות עם הילדים. אני חייבת למצוא את הנעליים המתאימות. אסור לי לדרוס רצון של בן זוג.
בשעות הערב המוקדמות נזכרתי בכריכים. מה הבעיה? אני מודיעה לעצמי בטון רגוע ושליו. אכין לו את הכריכים לעבודה עכשיו, אעטוף אותם בנייר כסף ואשאיר במקרר. אני פורסת לחם חי, מורחת מיונז ומעט חרדל, פותחת שימורי טונה, מקלפת ירקות וחותכת לפרוסות דקות. אחרי שאני מרכיבה את הכריכים, אני עוטפת אותם בזהירות ואני מרוצה ממעשה ידיי. אני מניחה את החבילות הקטנות במקרר. הוא יהיה מרוצה. בדיוק הכריכים שהוא הכי אוהב. האישה המושלמת.
הנה, למה לסבך כל דבר?
כשסיימתי לטפוח לעצמי על השכם, חשבתי לעצמי, אולי אכין בהזדמנות זו גם את הכריכים של הילדים? שלפתי לחם ושוקולד למריחה ואפילו קישטתי בסוכריות צבעוניות. לא מזין במיוחד, אבל שהילדים יהנו. גם את הפרוסות של הילדים אני עוטפת בנייר כסף ומניחה לצד אלו של הבעל. הנה, למה לסבך כל דבר?
"הכנתי לך כריכים מזינים וטעימים לעבודה. הם במקרר, עטופים בנייר כסף", הודעתי לו בקול תרועה.
"ואוו, באמת לא היית צריכה. תודה רבה לך. לא התכוונתי למה שאמרתי". הוא באמת הכיר לי טובה. אלו לא הכריכים, ידעתי.
למחרת בצהריים, הוא הרים אלי טלפון, לא מצליח להסתיר את עלבונו.
"היי, אני לא אוכל כריכים עם שוקולד... ועוד עם סוכריות? את עושה ממני צחוק? הם עפו לכל עבר על העובדים שלי, כששלפתי אותם מנייר הכסף.
"לא, היו שם..." הוא כבר נעלם מהקו.
"אמא, גווענו ברעב היום", הילדים מדברים בנשימה אחת.
"מה זה הלחם השחור ששמת לנו? ואת לא יודעת שאני שונא טונה?" אכלתי רק את המלפפונים.
"זה בטח בגלל שאמא מאוד עסוקה, אז אין לה זמן למרוח לנו שוקולד", בן החמש ניסה לסנג'ר עלי.
