הפעם הולכת לצאת רשימה בלוגית במיוחד. חשבתי לעשות את זה "לייב בלוגינג" ביום שלישי האחרון, אבל תיכף תראו איזה עמוס היה ואיך לא היה מצב שאצליח לבלגבלג על זה בלייב...

6:45 לפנות בוקר: אני במקלחת. מקלחת חמה וקצת קצרה ממה שהייתי רוצה כי היום הזה עמוס וחייבים, פשוט חייבים להתחיל אותו. זה מתחיל ע-כשיו!

7:45 (נגיד ש) בבוקר: אנחנו כבר בבית הספר. מלווה את הבכור (במבט. אסור לי כבר לתת לו יד או לחבק אותו במקומות ציבוריים) ואת קטנת הבית (יד ביד, גוד בלס, עוד מותר לי). הוא הולך לכיתתו, אותה אני מלווה לגן. עם המרכזי אני נשארת.

לפני יותר מעשרים וחמש שנים, אמא שלי הגיעה למעקב בבית החולים "פוריה". אז לא קראו לזה "טיפולי פוריות" ולא עשו "בירור הפלות חוזרות" ונשים לא ידעו כל כך מה הזכויות שלהן ולא היה "חוק זכויות החולה" ואם היית קיבוצניקית בפריפריה, היית מטופלת איפה שהיה קרוב ואפשרי ואף אחד לא שאל אותך אם את מרוצה. יכולת לעבור הפלה, ועוד הפלה, לאבד הריון ועוד הריון, ולא בטוח בכלל שמישהו ספר אותם וחשב שצריך לעשות משהו עם זה, או ספר אותך, לצורך העניין.

גם את אמא שלי אף אחד לא ספר כנראה. אמא שלי הגיעה למעקב שגרתי ואם היו מטפלים בה כרגיל אולי עד היום לא היתה לי אחות קטנה.

בפעם הקודמת שהייתי עם לירון ונדב בבית חולים, זה היה כשליוויתי אותם בלידה. ניסיון ללידה נרתיקית אחרי שני ניתוחים קיסריים שנגמר בניתוח קיסרי שלישי. לירון ונדב הם מהזוגות האלו שאת מסתכלת ומשתאה כמה אהבה יש ביניהם, כמה פרגון וכמה שנדב פשוט הלך על הלידה הזו עם כל הלב הענק שלו רק כי זה מה שאהובתו רצתה.

לירון היא מהיולדות האלו שהופכות לחברות ונשארות בלב הרבה אחרי שהלידה נגמרה והתינוקת שנולדה בלידה הזו כבר יודעת להפעיל לבד את האייפון של אבא שלה, שזה בדיוק מה שהיא עשתה אתמול בבוקר. הדליקה את האייפון של אבא ושיחקה בו (גאונה!

עוד עצומה? חלאס. מה יהיה עם כל העצומות האלו? למי הן משנות בכלל? סתם מעשה פלסטר במקרה הרע ופלסטר על איבר כרות במקרה הטוב. יאללה, עוד עצומה. אז זהו, שלפעמים עוד אפשר לעשות משהו, חוץ מלחתום על עוד עצומה. בקרוב עומד משרד הבריאות להוציא חוזר מעודכן בנושא הנחיות מקצועיות ללידות בית בישראל.

לידת הבית של המרכזי. צילום: אביבה גרבובסקי

אם אתם ממש לא מתכננים ללדת בבית, בכל זאת המשיכו לקרוא את הפוסט הזה, כי הפוסט הזה הוא לא על לידות בית, אלא על זכויות ורמיסתן.

היי ריסק – הריון בסיכון, רק מהכותרת הזו אפשר לקבל רעלת הריון. כל כך מלחיץ, אפשר לשמוע את התקתוק המאיים הזה ישר לתוך הראש, לתוך הרחם, כשאומרים את המילים הללו. ובכל זאת, אפילו שרוב ההריונות הם באמת תקינים ורוב הבדיקות הסטטיסטיות שאנחנו עושות בהריון נגמרות עדיין בתינוקות בריאים, מה לעשות שיש דבר כזה היי ריסק. הריון בסיכון.

ואם יש דבר כזה אז צריך לזה דולה. ברור, כל דולה יכולה ללוות אישה בהריון בסיכון כי ממילא הדולה לא תתערב בעניינים רפואיים. תפקידה של הדולה לתמוך באישה ההרה, בלי קשר לאיזה הריון יש לה, אבל עינב הרשקוביץ היא מה שאנחנו קוראות "אחת שיודעת".

הבוקר דיברתי עם חברה שלי ואני אביא את דבריה במילותיה: "אני לא מבינה איך חייתי שנים בלחץ הזה, איך אני עפה על פרדס חנה הזות'י יא אללה, כל כך רגוע פה, אני זוכרת איך הייתי שם, תמיד ממהרת, תמיד בלחץ, מגיעה לקחת את הילדים בארבע כולי עוד בעצבים מהעבודה והילדים רוצים הביתה, אבל אני חייבת לרוץ איתם לסופר, ובגינה תמיד היתה את האמא המוזרה הזו שחייכה וכולנו היינו בטוחות שמשהו לא לגמרי בסדר איתה..."

מצב צבירה נפשי של אמא בעיצומו של ג'גלינג יומיומי. התמונה להמחשה בלבד. צילום: רביד חכמון

מוכר, אני חושבת לעצמי.

אחותי, את יודעת מי זה יו"ר החברה לרפואת האם והעובר בישראל? או, טוב ששאלת. זה פרופ' יעקב בר. לא ההוא מספר ההריון עם הגלגל שכולנו קראנו והכרחנו את הבעל לקרוא גם (הוא לא קרא). זה עמוס והוא ד"ר אאל"ט.
פרופ' יעקב בר משמש מזה שנה שניה כיו"ר החברה לרפואת האם והעובר ויכולת להמשיך להתעגל לך בסבבה גם בלי לדעת את זה, אני מודה, אבל אני מספרת לך את זה כדי שתדעי מי מנע ממני לספר לך, בזמן אמת ובכל זמן אחר, באיזה סיכון את נמצאת לניתוח קיסרי, למספריים שיגזרו את הפרינאום שלך, לפיטוצין שיזרז את הלידה שלך ולכל הנתונים האלו שאמורים להיות פתוחים וחשופים בפנייך בעולם אידיאלי.

תמיד משעשע אותי כשאני רואה שאלות בפורומים ברשת, כמו "אבל אם יהיה לי קיסרי, לא ינתחו אותי שם מתמחים, נכון?!" "אבל אם משהו ישתבש, לא יטפל בי מתמחה נכון?!" ואני אומרת, אלא מה? ברור שכן. מתמחים הם סלע קיומו של חדר לידה וחדר ניתוח, כמו גם כל המחלקות האחרות בכל בתי החולים הציבוריים במדינת ישראל.
בלי מתמחים אין רפואה, נקודה.

התמחות במיילדות ובגינקולוגיה לוקחת שנים, במהלכן עובדים המתמחים מסביב לשעון וללוח השנה ואני באמת, אבל באמת לא יודעת איך הם עומדים בזה.

גלית (שם בדוי) הגיעה אלי ליעוץ מאוחר מדי. בדרך כלל אני אומרת שאין דבר כזה מאוחר מדי. נשים רבות מגיעות אלי לייעוץ לאחר שחוו לידות טראומטיות ורוצות חוויה מתקנת (זה אפשרי! מאות נשים לא טועות!) ורבות מגיעות לאחר ניתוח קיסרי ורוצות לידה נרתיקית (גם זה אפשרי! מאוד! 90% הצלחה אצל המתייעצות שלי, תודה לאל ולאלה), אבל לפעמים, כן, כמה כואב, זה מאוחר מדי. לא מאוחר מדי כדי להירפא, אך מאוחר מדי כי נעשה נזק משמעותי, לכל החיים.

גלית התכתבה איתי במייל עוד לפני הלידה (היא היתה בשוק שאני זוכרת, אבל האמת היא שיש מעט מאוד דברים שאני שוכחת).

מעניין איך החלקים הכי דחויים בגוף שלי הם האהובים ביותר על ילדיי. בדיוק החלקים שאני לא סובלת, אותם הם דווקא הכי אוהבים.
הבטן, שלא היתה שטוחה גם לפני ששימשה מלון חמישה כוכבים לשלושתם (כל אחד בזמן אחר), אבל היום היא כמו בעלת רצון משלה והרצון הזה הוא להיפגש עם הירכיים שלי לשיחה צפופה, ואני מתכוונת צפופה.

אז קטנת הבית אומרת "אמא, את יודעת מה אני הכי אוהבת בגוף שלך? את הבטן הרכה".
ואני חושבת, שיא-אללה.
איזו חוצפה זו מצדי להתעמר בבטן הזו כשאני צריכה בכלל לסגוד לה.
מקדש אני צריכה לעשות ממנה.
לקום בבוקר וללטף אותה, לברך אותה, להגיד לה תודה.