גלית (שם בדוי) הגיעה אלי ליעוץ מאוחר מדי. בדרך כלל אני אומרת שאין דבר כזה מאוחר מדי. נשים רבות מגיעות אלי לייעוץ לאחר שחוו לידות טראומטיות ורוצות חוויה מתקנת (זה אפשרי! מאות נשים לא טועות!) ורבות מגיעות לאחר ניתוח קיסרי ורוצות לידה נרתיקית (גם זה אפשרי! מאוד! 90% הצלחה אצל המתייעצות שלי, תודה לאל ולאלה), אבל לפעמים, כן, כמה כואב, זה מאוחר מדי. לא מאוחר מדי כדי להירפא, אך מאוחר מדי כי נעשה נזק משמעותי, לכל החיים.

  (צילום: shutterstock)

גלית התכתבה איתי במייל עוד לפני הלידה (היא היתה בשוק שאני זוכרת, אבל האמת היא שיש מעט מאוד דברים שאני שוכחת). באותה תקופה לא קיבלתי לייעוץ באזור המרכז אלא רק אצלי בפרדס (קר)חנה המעתירה. והיא ויתרה על הייעוץ והלכה ללדת בחדר לידה גדול ונחשב, מתוך אמונה במערכת שתטפל בה בחדר הלידה.

גלית יצאה מחדר הלידה פצועה לכל החיים. נגרם לה נזק משמעותי לרצפת האגן אותו היא חיה מאז ועד היום, כל יום בחייה. כואב, מגביל, קרוע וקורע. בחודשים הראשונים לחיי בתה שנולדה באותה לידה, היא לא יכלה לטפל בה ולמעשה לא היתה נוכחת בחייה, חיי המין ואיתם הזוגיות כבר מזמן הפכו לזכרון רחוק מאז הלידה, עברו שנתיים וחצי והשעון מתקתק.


קצת אחרי הלידה, גלית התקשרה אליי. גם את השיחה ההיא אני זוכרת, אפילו שהיא לא יכלה כמעט לדבר אז ורק בכתה. ישבתי דקות ארוכות ורק הקשבתי לה, בוכה את עצמה ואת החיים שהיו לה קודם, והדמעות זלגו משני צדי קו הטלפון.

שנתיים אחרי הלידה ג' הגיעה אליי סוף סוף לייעוץ, כי היא רוצה עוד ילדים. והיא כל כך כואבת, כל כך פוחדת. הפגישה נמשכה הרבה יותר מהשעתיים ה"רגילות" וגם שם היה הרבה בכי, אבל לא רק. זה לא קל להגיד לאישה פצועה וקרועה את מה שאמרתי לה באותו יום.


גלית רצתה שאבוא איתה לפגישה עם מנהל המחלקה. אמרתי לה שבהחלט, והוא ישמח להיפגש איתנו, אבל אם היא יוצאת למסע הזה במטרה שאנשים יפוטרו או ינזפו שנתיים פלוס אחרי הלידה עצמה, אז אני לא בעסק. אני לא יכולה לתמוך במהלך שרק יפגע בה, כי שנתיים אחרי הלידה שום נזיפה לא תתרחש ושום צעד אופרטיבי לא יתקיים. המקסימום שיכול לקרות שם זו הפקת לקחים מהסיפור שלה, ועל זה אני מוכנה להתחייב.

ניסיתי להראות לה את הריפוי שיכול להיות עבורה בעצם הנחת הסיפור מול מנהל המחלקה, עם כל הכאב שבו ועם הקבלה של העובדה שאין כרגע מה לעשות עם מה שהיה, רק עם מה שיהיה. ובכל מקרה, התניתי את הליווי שלי בכך שגלית, שכבר נואשה מכל המטפלים והטיפולים שבעולם, תנסה בכל זאת למצוא לעצמה ריפוי לגוף ולנפש.

זה סיפור בלי פואנטה, נדמה לי. בעידודי הנמרץ, גלית מצאה מטפלת שעמה יחד היא יוצאת למסע ריפוי נוסף ואפילו ש"הכרחתי" אותה ללכת, אני מתפללת שזה יצליח הפעם. יחד איתי נפגשה ג' עם אותו מנהל מחלקה, וכן מצאה נחמה מסויימת בשיתופו בסיפור הלידה שלה, בנזקים שנגרמו לה ובסבל שהיא חווה מאז ועד היום, נחמה חלקית בהבעת הצער האמיתית והחומלת שהוצעה לה מידי אותו מנהל מחלקה, איש ורופא נפלא, מענטש אמיתי.

כשיצאנו מהפגישה איתו, כן היה שם חיוך, אבל היו גם דמעות. זה סיפור בלי פואנטה כי לפעמים אין פואנטה בחיים, אבל יש נחמה חלקית.