מעניין איך החלקים הכי דחויים בגוף שלי הם האהובים ביותר על ילדיי. בדיוק החלקים שאני לא סובלת, אותם הם דווקא הכי אוהבים.
הבטן, שלא היתה שטוחה גם לפני ששימשה מלון חמישה כוכבים לשלושתם (כל אחד בזמן אחר), אבל היום היא כמו בעלת רצון משלה והרצון הזה הוא להיפגש עם הירכיים שלי לשיחה צפופה, ואני מתכוונת צפופה.
אז קטנת הבית אומרת "אמא, את יודעת מה אני הכי אוהבת בגוף שלך? את הבטן הרכה".
ואני חושבת, שיא-אללה.
איזו חוצפה זו מצדי להתעמר בבטן הזו כשאני צריכה בכלל לסגוד לה.
מקדש אני צריכה לעשות ממנה.
לקום בבוקר וללטף אותה, לברך אותה, להגיד לה תודה.
מקושטת בסימני מתיחה, מתכופפת גם כשאני זקופה, לא עושה עניין. נותנת עבודה.
שימשה אותם כמלון-פירסט-קלאס-הכל-כלול, הלינה אותם בינקותם, מנחמת אותם היום, כרית רכה ואוהבת שאין עוד כמוה בעולם בשבילם. ואני עומדת מול המראה ואומרת לה – פנימה היכנסי! אותך לא צריך לראות כל העולם, למה את בולטת, למה את לא נעלמת לי מהחיים.
אוי.
ומוסיפה קטנת הבית: "אמא את יודעת מה אני אוהבת הכי בעולם? את הרך שלך".
היא מתכוונת לחלק האחורי של הזרועות. "שריר השלום", אני קוראת לו, כשאני מנופפת לשלום, גם הוא מנופף. "שריר המלח פלפל" קוראת לו המורה לפילטיס.
ובכן, לקרוא לו שריר זו סלחנות לשמה, בתור התחלה.
אם לבטן אני לא עושה כבוד, אותו אני ממש מתעבת. יש בו משהו כל כך לא מנוצח, שום פילטיס לא עושה עליו רושם, הוא עושה לי להרגיש דודה, הוא עושה לי דווקא, יוצא ממני משהו פשוט לא רציונלי כשהוא מתנפנף לו, חצי מטר מאחורי, והוא אפילו לא שולט בזה, כבר אמרתי.
ואותו היא אוהבת הכי בעולם, הקטנה. גם הבנים אהבו אותו מאוד בגילה. "אפשר ב-רך שלך, אמא?" וכבר היא תוחבת את אצבעותיה הקטנות (ולפעמים הדביקות, בואו נודה) אל המקום הנכסף ומלטפת.
אפשר ילדה שלי. אל תפסיקי להזכיר לי שהרך שלי הוא השמחה שלך, אי (או קיי, יבשת) של נחמה ומקור לחדווה פשוטה.
הלוואי שיום אחד תאהבי את הרך שלך, את כל הרכים שלך, לפחות כמו שאת אוהבת את שלי היום. הלוואי שתאהבי את כל החלקים בך לנצח, תתענגי על כולם, תשמחי בכולם, תקבלי אותם אם הם יהיו רכים או מוצקים או לבנים או שזופים או רזים או שמנים, העיקר שיהיו בריאים. אהבי אותם תמיד, ילדה שלי, כמו שאני אוהבת אותם היום ומהיום שנולדת ולנצח.
ואז אני מבינה. בשביל שזה יקרה אני צריכה לאהוב את שלי, היום.
הפוסט נכתב בהשראת סדנת "שלום עם גופי" של חברתי, סיגל ציפורי.
