הפעם הולכת לצאת רשימה בלוגית במיוחד. חשבתי לעשות את זה "לייב בלוגינג" ביום שלישי האחרון, אבל תיכף תראו איזה עמוס היה ואיך לא היה מצב שאצליח לבלגבלג על זה בלייב...
6:45 לפנות בוקר: אני במקלחת. מקלחת חמה וקצת קצרה ממה שהייתי רוצה כי היום הזה עמוס וחייבים, פשוט חייבים להתחיל אותו. זה מתחיל ע-כשיו!
7:45 (נגיד ש) בבוקר: אנחנו כבר בבית הספר. מלווה את הבכור (במבט. אסור לי כבר לתת לו יד או לחבק אותו במקומות ציבוריים) ואת קטנת הבית (יד ביד, גוד בלס, עוד מותר לי). הוא הולך לכיתתו, אותה אני מלווה לגן. עם המרכזי אני נשארת. יוצאת ללוות טיול תלתון (כיתות א' עד ג', בדמוקרטי שלנו קוראים לזה "תלתון") לבית התפוצות.
9:30 (היו פקקים): וואלה, שנים לא הייתי בבית התפוצות. ברור שאי אפשר להספיק הכל ביום אחד, ונחזור לכאן, בכך אין ספק. תערוכת "א-ב-גע-דע" היא באמת כל מה שהחברות השוות שלי סיפרו לי עליה, נהדרת ומושקעת ומעניינת והילדים נהנו בטירוף. גם המבוגרים... ההפסקה על הדשא בשמש היתה נפלאה והילדים שהמרכזי שלי לומד איתם הם חמודים אחד אחד. גם המורות. ככה זה אצלנו בדמוקרטי באולגה.
13:30: המרכזי ואני במקדונלדס בתחנת הדלק של אולגה. לוקיישן חזק, תודו. אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה, וככה יוצא לי גם לעמוד בהבטחתי לנער, שנאכל צהריים במקום שהוא אוהב, וגם להספיק לאסוף את הבכור והקטנה ולהתייצב בבית בדיוק עשר דקות לפני שהבייביסיטר מגיעה ואני מפעילה ג'יפיאס ו...
16:50: אני מספיקה לסטסטס לפייסבוק שלי – "ממתינה לפגישה מחוץ למשרדו של פרופ' רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות, בנושא חוזר לידות הבית וחופש הבחירה בלידה. הדליקו נר, שאו תפילה, שלחו אור ואהבה וזה". ולמה אתם ציניים למה?! זה עזר. הייתה פגישה מצויינת ואני כנראה אדווח עליה בהרחבה בהמשך.
בינתיים, רק אספר שפרופ' רוני גמזו נראה לי כמו אחד שיש לו אומץ לקבל החלטות חכמות. סביב השולחן ישבו מלא אנשים חשובים ממשרד הבריאות, כולל מנכ"ל המשרד כאמור, כולל ראש מנהל רפואה היוצא – ד"ר חזי לוי, שעובר לנהל את המרכז הרפואי "ברזילי" באשקלון וראש מנהל הרפואה הנכנס – פרופ' ארנון אפק, עד כה סגן מנהל המרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר (נראה לי איש לעניין), כולל היועצת המשפטית של המשרד ועוד כמה בעלי ובעלות תפקידים משמעותיים, וכן משלחת מכובדת מטעמנו – תנועת "נשים קוראות ללדת",
ארגון המיילדות בישראל ואמה"י - ארגון מיילדות הבית בישראל.
18:10: ואני בלחצה, כמו שאומר בובו וזץ כי אני לומדת בימי שלישי בערב, ואף אחד עוד לא זעק את זעקת היולדות, שאיך ייתכן שידרשו מאישה שרוצה ללדת בבית שתציג אישור מרופא המשפחה על כשירותה הנפשית והגופנית לכך? הלא חזקת הכשירות הנפשית עומדת ליולדת הבית כמו לכל אזרח, זו פגיעה בוטה בחופש הפרט ובזכויות יסוד ובחופש הבחירה ובמה לא, בעצם? מי חשב שהדרישה הזו הגיונית פור קריינג אאוט לאוד?
אני נושמת עמוק ומבקשת את רשות הדיבור וכשאני מדברת, אני רואה את הראשים שהכי חשוב לי לראות מהנהנים, עושים בדיוק את זה, ואפילו רוכנים קלות כדי לרשום משהו לפניהם, אז אני מרוצה. מרוּצוּת ביניים שכזו. המשך יבוא.
אנקדוטה משעשעת, נעימה ומחממת לב לסיום, רגע לפני שאני עפה לאחֵר (בקצת!) לסדנת הכתיבה שלי, בתל אביב (מזל שמירושלים לתל אביב הדרך היא בירידה): מהמקום שאני יושבת, אני רואה את הלפטופ של אחת מבכירות משרד הבריאות, שפתוח על מסמך (לא הצצתי לה במסמך) וכשהיא לא כותבת, היא מזפזפת לאתר נחמד ברשת, כלומר, שמעתי שהוא נחמד, קוראים לו "זהר כבר בדקה".
רציתי להגיד לה, רגע, אל תתאהבי, אני תיכף מעלה אתר חדש ומ-ה-מ-ם (תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה! דא – אצלי בבלוג אולי?), אבל יש גבול לסחבקייה.
