היי ריסק – הריון בסיכון, רק מהכותרת הזו אפשר לקבל רעלת הריון. כל כך מלחיץ, אפשר לשמוע את התקתוק המאיים הזה ישר לתוך הראש, לתוך הרחם, כשאומרים את המילים הללו. ובכל זאת, אפילו שרוב ההריונות הם באמת תקינים ורוב הבדיקות הסטטיסטיות שאנחנו עושות בהריון נגמרות עדיין בתינוקות בריאים, מה לעשות שיש דבר כזה היי ריסק. הריון בסיכון.
ואם יש דבר כזה אז צריך לזה דולה. ברור, כל דולה יכולה ללוות אישה בהריון בסיכון כי ממילא הדולה לא תתערב בעניינים רפואיים. תפקידה של הדולה לתמוך באישה ההרה, בלי קשר לאיזה הריון יש לה, אבל עינב הרשקוביץ היא מה שאנחנו קוראות "אחת שיודעת". היא יודעת בתור הריונית בעצמה והיא יודעת בתור מי שדרכה האישית הובילה אותה לתמוך בנשים אחרות בהריונות בסיכון, כדולה וגם כאשת מקצוע המנהלת פורום ברשת לתמיכה בנשים סביב הריון בסיכון. הזמנתי את עינב להתארח בבלוגי הצנוע והנה היא.
עינב הרשקוביץ. צילום: דרור כהנוביץ
"הריוני הראשון היה הריון תקין ושקט עד שבוע 25, אז התחילו צירים מוקדמים", מספרת עינב. "יצאתי לשמירה. כעבור שבועיים התגלה פער של 3 שבועות בערך בגדילת העובר. בהיותי אדם שאוהב לדעת כל פרט ופרט שקשור בבריאותי, התחלתי לבדוק ולחקור בשעות ארוכות מול המחשב. לאחר שבועיים, אחד הרופאים בבית החולים שלח אותי לבירור קרישיות יתר. התחילו טיפול ואושפזתי למשך כחודש עד הלידה בשבוע 34+4, שהחלה בזירוז בשל אותו עיכוב בגדילה שהיה גדול ומדאיג. ברקע היו גם סימנים שהשלייה ממש לא מתפקדת. הבן שלי היה בפגיה 3 שבועות ורק לאחר מכן הרגשתי שאנו מתפנים לגדל אותו.
כחצי שנה מלידתו חזרתי לעבודתי הקודמת בבנק. כעבור חודש הבנתי שזה כבר לא מעניין אותי ועזבתי. עסקתי בתחומים משיקים כמה חודשים וגם אותם מהר מאוד עזבתי מחוסר עניין. כשבני היה בן שנה ראיתי הודעה על פתיחת קורס דולות והניצוץ בעיניים חזר לי אחרי הרבה זמן של שעמום. למדתי בווינגייט במשך שנה ומאז אני מלווה לידות ועושה קורסי הכנה ללידה.
הלידה הפרטית שלי הביאה אותי למסקנה שלמרות הקשיים והלידה המאוד לא קלה (והמאוד ארוכה), מה שנחרט בזיכרון ומשפיע על המשך ההתמודדות זו החוויה של האישה. לי הייתה חוויה מעולה גם בגלל שהייתה איתי בלידה מיילדת בהתלמדות שתיפקדה כדולה - עזרה לי לנשום, רחצה אותי, ניגבה לי את הפנים, עודדה אותי שזה לגמרי אפשרי למרות שעברו כבר 48 שעות, חיבקה, ניגבה את הדמעות ועוד. בנוסף, ביה"ח בו ילדתי (כרמל) היה מאוד תומך ומכיל - גם ברגעים בהם היה צריך התערבויות, הכל נעשה עם הסברים נהירים ועם המון כבוד אלי כאישה (בניגוד ל"חולה/מטופלת/יולדת"). אחרי הלידה גיליתי להפתעתי שלא כל בתי החולים מתנהגים כך ואמרתי לעצמי שגם היה לי מזל גדול בבחירת בית החולים וגם שהייתה איתי, בלי להתכוון, מעיין "דולה". עם הזמן - הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
אילו נשים מגיעות לקבל מידע ותמיכה היי ריסק?
מגיעות נשים מכמה קטגוריות עיקריות:
1. נשים לאחר הריון קודם שנגמר בלידה מוקדמת. הן באות לברר האם זה היה מקרי, האם יש איך למנוע זאת מלקרות שוב בעתיד או כדי לקבל המלצות על רופאים לבירור מה היה ומה יהיה בעתיד המיילדותי שלהן.
2. נשים בהריון תקין שהתגלתה אצלן בעיה כלשהי (מומים, צירים מוקדמים, סוכרת, התחלת רעלת, מחלה כרונית שהתגלתה רק בהריון ועוד). בפורום, אנחנו כמנהלות ומשתתפות מנסות בעיקר להסביר את המצב שנקלעו אליו, להרגיע ולתמוך רגשית כשה"אסימון נופל". ומצד שני, יש נשים שקצת מדחיקות את מצבן ולא מטפלות בעצמן ואז אנחנו מנסות לעודד אותן לטפל ולדאוג לעצמן (אם בהפניה למיון / תזונה / ללכת לרופא המתאים למצבן ועוד).
3. הריון בסיכון שהיה ידוע שיהיה כזה. נשים עם מחלה כרונית או אחרי שעברו בירור ויודעות שיש בעיית קרישיות או אחרי אי ספיקת צוואר הרחם וביצעו תפר ו/או טיפול בפרוגסטרון. בדרך כלל בשליש השני מתחילות שאלות על איך תראה הלידה (הרבה צריכות זירוז בשל קרישיות היתר) מה זה בכלל זירוז / השראה, איך עם התנאים האלה מנסים למנוע ככל שניתן התערבויות, איך להגיע ללידה עם תנאים טובים יותר (רפואה משלימה למשל). פה המקום שלי הוא בהדרכה, הפניה למידע שכתבתי והפניה לאנשי מקצוע ברפואה משלימה שיודעים לעבוד עם נשים הרות וגם עם נשים שיש להם סיכונים כאלה או אחרים.
4.נשים שחוו אובדנים בעבר וההיריון לא רק שהוא בסיכון, אלא גם אחרי אובדן - ופה התמיכה היא רגשית. מתן לגיטימציה לרגשות, לגיטימציה לתגובה הנורמלית למצב הלא נורמלי אותו חוו. הרבה מהן לא מסוגלות לחשוב בכלל על הלידה בשל מנגנוני הגנה שפיתחו ואני מנסה ככל שאפשר לתת להן רסיסי מידע שבשעת אמת אולי יעזרו להן".
מה המקרה הכי מרגש שיצא לך לפגוש?
"אישה שחוותה תסריט מאוד דומה למה שקרה לי בהריון הראשון כתבה מה עובר עליה. הרופא בקופת החולים שלה לא התרגש מ"עובר קטן" ולכן גם היא לא. הצלחתי להסביר לה שלא מדובר רק על תינוק קטן או גדול, אלא על מכלול של סיכונים במצב כזה. הצלחתי לשכנע אותה שתדבר עם רופא מסוים מאוד בביה"ח בו היא טופלה ולשאול את השאלות הנכונות. ההיריון שלה ניצל בזכות אותו רופא שהיה עירני וטיפל ומצד שני, לא הלחיץ והיא הגיעה ללידה במועד טוב. היא ממשיכה לכתוב על זה ומשמשת כמעין "שליחה" שלנו לנושא. היא מסבירה לנשים אחרות ועוזרת להן וזה מחמם את הלב וכמובן שלראות תמונות של הילדים שלה זה מרגש ביותר".
מה המקרה הכי מלחיץ שחווית?
"היו כמה וכמה מקרים של נשים בשבועות מאוד מוקדמים של ההריון, עם צירים ופתיחה (ומדובר על שבועות 16-20), שלא כל כך הבינו שמדובר על עניין של חיים ומוות. אני לא נוטה לכתוב בקיצוניות, אבל במקרים האלה כתבתי כמה שיותר ברור, גם אם האישה תחווה את זה כמלחיץ מדי, ולו רק כדי לנסות להציל את אותו תינוק. למרבה הצער היו לפחות פעמיים שזה לא עזר והנשים לא הלכו להיבדק בזמן ואיבדו לאחר כמה ימים את ההיריון. חלקן בזמן אמת כעסו על כך שאני מלחיצה אותן, אולם לאחר מכן חזרו לספר שבעצם ההלחצות לא היו מיותרות ואולי משהו היה מתנהל אחרת לו היו מקשיבות (אבל את זה באמת שאין לדעת)".
