לפני יותר מעשרים וחמש שנים, אמא שלי הגיעה למעקב בבית החולים "פוריה". אז לא קראו לזה "טיפולי פוריות" ולא עשו "בירור הפלות חוזרות" ונשים לא ידעו כל כך מה הזכויות שלהן ולא היה "חוק זכויות החולה" ואם היית קיבוצניקית בפריפריה, היית מטופלת איפה שהיה קרוב ואפשרי ואף אחד לא שאל אותך אם את מרוצה. יכולת לעבור הפלה, ועוד הפלה, לאבד הריון ועוד הריון, ולא בטוח בכלל שמישהו ספר אותם וחשב שצריך לעשות משהו עם זה, או ספר אותך, לצורך העניין.
גם את אמא שלי אף אחד לא ספר כנראה. אמא שלי הגיעה למעקב שגרתי ואם היו מטפלים בה כרגיל אולי עד היום לא היתה לי אחות קטנה.
אבל באותו יום, במקרה, כמו שקורים רוב הניסים, הגיע ד"ר איתן פאר כרופא מחליף לקליניקה, רופא מומחה צעיר מרמב"ם שהגיע להחליף את הרופא הוותיק. ד"ר פאר חשב שאחרי כל הסבל, אולי כדאי לעשות סוויץ' בטיפול באמא שלי והיה לא רק רופא אלא יותר מכל - אדם, אנושי ויצירתי ופתוח. הוא פשוט הציע "לירות לכל הכיוונים" עוד פעם אחת.
מהפעם האחרונה הזו נולדה לי אחות קטנה ואהובה ושמו של ד"ר פאר נישא מאז בביתנו בהערכה עמוקה ואפילו באהבה. אמא שלי, כמו שנשים לא שוכחות את מי שראה אותן וטיפל בהן באופן יצירתי ואנושי גם יחד, לא שכחה את ד"ר פאר. גם אני לא.
בשבוע שעבר, עם פרוץ הנושא של הדרת הרופאות מהכנס השנתי של מכון פוע"ה, נתקלתי בשמו של ד"ר פאר בין שמות הרופאים המומחים המוזמנים להרצות בכנס. ישבתי וכתבתי מיילים אישים לכל אחד ואחד מהם, ואל ד"ר פאר הפניתי, איך לא, כמה מילים אישיות. בכל זאת, בזכותו יש לי אחות קטנה (גם בזכותך, אבא). כתבתי מייל לכל אחד מהרופאים שהוזמנו להרצות בכנס כי רציתי שהם יחשבו רגע על כך שאף אישה לא מורשית להרצות בכנס המקצועי החשוב הזה.
נכון, זה כל שנה ככה, אבל מי אמר שמה שהיה הוא שיהיה? מי אמר שחייבים להמשיך לשתוק על דבר כל כך מקומם כמו כנס גינקולוגיה שנשים לא יכולות להשמיע בו את קולן המקצועי? כתבתי לכל אחד מהרופאים שהוזמנו. למעלה מעשרה רופאים קיבלו ממני מייל אישי בו אני מפצירה בהם, באלו המילים:
"רופא יקר, ממש בעוד מספר ימים, ב-10 בינואר 2011, אתה עומד להשתתף בכנס בנושא רפואת נשים, אשר נשים אינן מורשות לשאת בו דברים ולהשתתף בדיון. הכנס מטעם מכון פוע"ה, יעסוק בשלל נושאים ברפואת נשים, אך קולן של נשים לא יישמע בו.
אין מילים בפי לתאר את עומק הזעזוע שאני חשה כשאני מדמיינת חבורת גברים, נכבדים ככל שיהיו, יושבים ודנים בגופן ובריאותן של נשים, תוך שהם נותנים יד בשתיקתם להדרתן של נשים מהכנס.
אנא, אל תתן גם אתה ידך למעשה חשוך של ביזוי והשפלה כלפי ציבור הנשים, על הטיפול בהן אתה אמון. תודה שקראת, ותודה עוד יותר ומראש, אם תיענה לקריאתי".
שני רופאים בלבד ענו לי עד לרגע זה. פרופ' אוריאל אלחלל ענה לי תוך שעתיים כי הוא מודה לי על שהסבתי את תשומת לבו לכך וכי ברגע שנודע לו הדבר, ביטל את השתתפותו בכנס. מחברותי, אקטיביסטיות לא פחות ממני, נודע לי כי כך עשה גם פרופ' יובל ירון, אשר מכתבו לגבי ביטול השתתפותו בכנס אף פורסםב-ynet.
ולהתרגשותי הרבה, ענה לי גם ד"ר איתן פאר. עכשיו יש לי בזכותו גם אחות קטנה וגם עוד קצת תקווה בלב. ד"ר פאר צירף למענה את מכתבו לרבני מכון פוע"ה, בו הוא מבטל בצער את השתתפותו בכנס.
מכתבו של ד"ר פאר למכון פוע"ה
"שלום רב, לפני מספר חודשים נעניתי ברצון ובכבוד לפנייתכם להרצות בכנס שאותו אתם עורכים. הסכמתי זו הייתה בהתאם לגישתי מזה 40 שנותיי כרופא, מלמד ומחנך דור של רופאים, להיענות לכל פנייה להרצות בכל כנס שהוא, על מנת להעביר ולהנחיל ידע רפואי עדכני המצוי אצלי לרשות הרבים, למען ייטב הטיפול בכל האוכלוסייה ובמיוחד באוכלוסיית הנשים במדינה, באשר בחירתי הייתה להתמחות בתחום רפואת הנשים. לא סירבתי מעודי להרצות בפני כל גורם שפנה אלי, ועפי"ר בהתנדבות מלאה.
ואכן טרחתי והכנתי את הרצאתי גם בפני פורום נכבד של כנס מכון פוע"ה אליו התייחסתי, כדרכי, ברצינות מקצועית מלאה. רק לפני כשבוע, החלו לצוץ הידיעות שאכן התבררו כעובדות, לפי הבהרתכם לתקשורת, שגם בכנס מדעי, האמור בסופו של דבר לשרת ולעדכן ולהנחיל ידע עדכני בתחומים רפואיים שבין היתר עסקנן בבעיות גינקולוגיות, שורבב נושא "הדרת נשים" ונמנעה במכוון הרשות מנשים להרצות בכנס זה.
חובה עלי לציין בפניכם כי למעלה ממחצית העוסקים בתחום הרפואה כיום הינן נשים. ובקרבן נשים רבות עם מעמד אקדמי גבוה ביותר, בעלות ידע נרחב וניסיון רב ואשר לכבוד לי להיוועץ בהן במגוון רב של תחומים וללמוד מהן דברים אשר משרתים אותי רבות בהענקת טיפול רפואי מסור וטוב למטופלות שלי. ולמרות שנותיי הרבות בתחום רפואת הנשים, אין סוף ואין גבול ליכולות להתחדש וללמוד ולהשתפר. מרבית הרופאים המתמחים כרגע ברפואת נשים בחטיבה הגניקולוגית ברמב"ם הינן נשים ובטוחני שלא רק ברמב"ם.
מובן, ברור וחד משמעי שלא אתן ידי, בשום תנאי שהוא, לנושא "הדרת נשים" ואשמיע קולי ברבים כנגד תופעה אותה אני רואה כפסולה מיסודה, המנוגדת לחלוטין לתפישת עולמי. לאור השתלשלות זו של הדברים, צר לי, אך נבצר ממני להרצות בכנס האמור. התייעצתי רבות עם גורמים דתיים רבים, הן בקרב חברי הרבים והן עם עמיתים, רופאים בכירים ("חובשי כיפות") וכולם כאחד תמכו בהחלטתי".
ומה איתך?
כתבתי לד"ר פאר כי אני מודה לו על תגובתו, המחזירה לי את האמון בכך שישנם עוד רופאים הזוכרים לשם מה התכנסנו, המציבים את כבוד האישה באשר היא אישה ראשון במעלה ואת דרך הארץ לפני התורה.ולבסוף, נותרה לי רק תהייה אחת. בכל המהלך הזה חשתי גאווה רבה להשתייך לקבוצת נשים גדלה והולכת שאינה מוכנה עוד לשתוק. שאינה מקבלת כי מה שהיה הוא שיהיה, שקמה ועומדת על זכויותיה, זכויות אדם וזכויות אזרח.
רק קול אחד לא שמעתי השבוע או בכלל, והוא קולן של הרופאות. שמעתי מטופלות מוחות, שמעתי רופאים גברים נענים למחאתנו, אך לא שמעתי את קולן המקצועי של אחיותינו רופאות הנשים. היכן אתן, אחיות שלנו?
לפני מספר שנים כיהנתי כנציגת הציבור בוועדת היגוי של משרד הבריאות שעסקה באיכות הטיפול הניתנת בחדרי הלידה בישראל. בוועדה היו נשים חוץ ממני, אך אף לא רופאה אחת. היו מיילדות, היתה עובדת סוציאלית, אולי עוד כמה פונקציות שנציגותיהן היו נשים, אך אף לא רופאת נשים אחת. בישיבות הוועדה, לאורך כשנתיים, שמעתי היטב את ההגמוניה הגברית מהדהדת את עצמה ואת הנשים מודרות היטב מהוועדה ושותקות היטב.
ואותי לימדו ש"שתיקה כהסכמה".
