שני ספרים מרגשים במיוחד הגיעו אל תיבת הדואר שלי לאחרונה. שניהם נכתבו על ידי נשים נפלאות שאני ממש שמחה שזכיתי להכיר אישית. האחד נכתב על ידי המורה שלי, גילה רונאל, האישה והאגדה, אצלה עשיתי לפני 11 שנים קורס הכנה ללידה ולפני כמעט עשור גם קורס דולות. השני נכתב על ידי נועה לזר-קינן, שחקנית, תסריטאית ומחזאית, שיצא לי לעבוד איתה לאחרונה ולהכיר מקרוב את חוכמתה הייחודית.

ספר אחד עוסק במוות או יותר נכון, במה עושים החיים עם הסיפור הזה של המוות. השני עוסק בהריון ובציפייה לחיים שאחרי הלידה, אבל מבחינתי שניהם עוסקים בחיים, בתקשורת ובנשימה ובמה שאפשר ובמה שצריך ובנו.

מיכל תיק-ג'נה מתל אביב בילתה גם היא את תקופת ההריון, כמו כולנו, בלחשוב על הלידה. לתכנן, להתארגן, להחליט, להתחרט, להתווכח עם הבעל. למה, למה הם תמיד מתווכחים איתנו כשברור, אבל ברור, שאנחנו צודקות? לפעמים זה ברור מראש, לפעמים זה מתברר בדיעבד, אבל אנחנו צודקות בהגדרה ואת זה יגיד לכם גם גבריאל, הבעל של מיכל, שחשב שללדת במרכז הטבעי או לקחת מיילדת אישית זה ממש מיותר, בזבוז כסף ולמה צריך את זה בכלל (מי שהרפליקות הללו מוכרות לה שתרים את היד. לא כולן ביחד בבקשה).

ועוד לא אמרתי מילה על תחרות הורדת הידיים שבה יוכתר האיש החזק במושבה, ויש גם גביע. מסורת זו מסורת.

זו השנה השלישית שקורה הקסם הזה.

הכרתי את מרים שיבלי לפני שנים, כשהגעתי לראשונה לבדוק את בית החולים האנגלי בנצרת. זו היתה שנה מטורפת, שנה שבה כיתתתי רגליי בכל הארץ, מבית חולים לבית חולים, מחדר לידה לחדר לידה וממחלקת יולדות למחלקת יולדות.
בכל בית חולים הצמידו לי מישהו שיראה לי, יסייר איתי, יענה לי על שאלות ובעיקר יתמודד עם המוזרה שהחליטה לבדוק את כל בתי היולדות בישראל.

ב"אנגלי בנצרת" הייתי צמודה יום שלם למרים, האישה וההשראה.

מרים היא מפקחת אגף המיילדות בבית החולים, פעילה ב"נשים קוראות ללדת", מדריכה להכנה ללידה מהותיקות בארץ, מיילדת משנת 82' ואישה עם שאר רוח.

סנדרה הגיעה אליי בהמלצת חברתי אוּנה. המלצה שלה (וזאתי קמצנית בהמלצות, לא כמוני, בחורה פזרנית שמדברת עם כל העולם ולפחות בחצי ממנו מוצאת קסמים והפתעות שוות) היא המלצה בסלע בשבילי.

אז כשסנדרה ער התקשרה אלי אפילו לא שאלתי אותה מה היא עושה, כי אם אונה שלי אמרה שהיא משו, אז היא משו. אז קבעתי עם סנדרה פגישה.

אל תקראו לי זוהר

כשנפגשנו, כמה שעות של קסם אמיתי, אמרתי לסנדרה שאני לא יודעת אם אני יכולה לקחת את החוויה, את ההוויה שלה כפי שאני מבינה אותה, ולכתוב אותה בצורה קומוניקטיבית. או קוהרנטית, אם נהיה ממש ישרות עם עצמנו.

השנה זו שאקטי 12, כלומר כבר כמעט עשור ששאקטי שואבת אליה לפחות חצי מחברותיי הקרובות (ואני מדברת על עשרות נשים מדהימות שכל בוקר אני אומרת תודה שהן בחיים שלי), כלומר צריך להודות במבוכה רבה שזה אומר שבמשך עשור שלם פספסתי את כל האקשן. ואני לא מדברת רק על נשים בבריכה בעירום חלקי (או לא).

פרופ' בן עמי, מנהל מחלקת נשים ויולדות ב"פוריה", מונה ליו"ר איגוד הגינקולוגים בישראל. זה נורא משמח אותי כי כל מפגש שלי עד היום עם הפרופ' שימח את לבי. מדובר באיש שבאמת אוהב את המקצוע שלו, עושה אותו כבר עשורים באהבה ובהשקעה ויש לו דעות כלבבי. חוץ מזה שכמובן יש לי סנטימנטים ל"פוריה" כי נולדתי שם (אבל אני לא זוכרת כלום).

אז ברור שקפצתי על ההזדמנות ונסעתי להיפגש עם פרופ' בן עמי, בתירוץ של ריאיון לכבוד המינוי החדש כיו"ר איגוד הגינקולוגים, אבל בעצם כי פשוט כל פעם שאני מדברת עם האיש הזה אני מתמלאת אופטימיות לגבי רפואת נשים בארץ שלנו. גם הפעם.

תינוק בלי חיתול? למה לא לשים חיתול ולשכוח מזה עד שצריך להחליף? לאמא טרייה חסר בלגן על הראש, מה נסגר? נתקלתי כבר בעבר בכל העסק הזה של גידול תינוקות בלי חיתולים. בכל זאת, אני אמא כבר כמעט עשור, אני מסתובבת בתחום של הריון ולידה כנ"ל זמן ואין טרנד שלא שמעתי עליו.

אביגיל התינוקת של לריסה, בת שבעה חודשים. עושה פיפי בסיר. צילום: ארז גינת

בלי חיתולים? עד כאן

לפני כמה שנים יצא לי להיות במפגש כזה של אמהות "טבעיות" והיתה שם ילדה בת כשנה שגודלה בשיטה הזו, "עם בלי חיתולים". מה אני אגיד לכם, די נלחצתי.

לפני כעשר שנים או מאתיים שנה (כך זה מרגיש לפעמים. טוב, רוב הזמן), הייתי מנהלת מוקד שירות לקוחות בחברת ביטוח גדולה. עסקתי בתביעות בריאות וראיתי המון ניירת רפואית, אבל לא משמחת כמו בחדרי לידה אלא, אתם יודעים, ניתוחים, השתלות, חוות דעת רפואיות, שמחה גדולה, מה יש לדבר.

במהלך עבודתי שם, פרגן לי הבוס שלי לצאת ליום לימודים, מה שאני רק אבחר ובחרתי בקורס דולות. לא שהיו לי תכניות להיות דולה, אבל חשבתי שזה בטוח קורס מאוד מעניין ומעשיר וקפצתי על ההזדמנות שהבוס הציע לי בשתי רגליים.

כשמתחלף מנהל מחלקה ב"נשים ויולדות", זה משמח. גם אם המנהל הקודם היה טוב. לא קשור. קשור שכשמתחלף מנהל, יכולים לקרות דברים טובים, בדקתי!
ב"זיו" בצפת התחלף מנהל המחלקה כבר לפני שנה וחצי, אבל לא יצא לי להגיע. תאמינו לי, סתם עצלנות! החברה החדשה שלי (בעלילטורס קורא לה Waze, אבל זה לא נכון. אני קוראת לה תקווה והיא קוראת אותי לסדר), הביאה אותי מפרדס חנה לצפת בפחות משעה וחצי. וואלה, פקקים לתל אביב לוקחים לי יותר.
ובדרך, אח, אוויר פסגות ונוף קדומים, מה עוד אפשר לבקש? אפשר לבקש שאם את גרה בצפון, תלכי ללדת ב"זיו" ותבקשי את אחד מחדרי הלידה הטבעיים – חינם!