מיכל תיק-ג'נה מתל אביב בילתה גם היא את תקופת ההריון, כמו כולנו, בלחשוב על הלידה. לתכנן, להתארגן, להחליט, להתחרט, להתווכח עם הבעל. למה, למה הם תמיד מתווכחים איתנו כשברור, אבל ברור, שאנחנו צודקות? לפעמים זה ברור מראש, לפעמים זה מתברר בדיעבד, אבל אנחנו צודקות בהגדרה ואת זה יגיד לכם גם גבריאל, הבעל של מיכל, שחשב שללדת במרכז הטבעי או לקחת מיילדת אישית זה ממש מיותר, בזבוז כסף ולמה צריך את זה בכלל (מי שהרפליקות הללו מוכרות לה שתרים את היד. לא כולן ביחד בבקשה).

"אחרי הלידה, הוא הראשון שאמר ש'זה היה הצעד הכי נכון שיכולנו לעשות, ואיזה מזל וכמה שזה היה מעולה'", צוחקת מיכל ואני חושבת לעצמי, בהחלט הכנה טובה לחיי משפחה תקינים.

  (צילום: גבריאל ג'נה)

"ידעתי כל הזמן שהיא איתי"

"בכלל תכננתי ללדת במרכז הטבעי באיכילוב", מספרת מיכל. "אבל יש סדרה של פגישות שצריך לעשות לפני כן עם המיילדות שלהם ולא הספקתי. לכן, ברגע האמת, יהודית, האחראית של המרכז הטבעי, הציעה לי לקחת מיילדת אישית וקפצתי על ההצעה".

"הלידה התחילה בצירים, ממש לפי הספר. הגעתי קצת מוקדם מדי ובשיא הרוגע חזרנו הביתה לנוח והתגלגלנו בחזרה למיון יולדות, רק כשהיו כבר צירים תכופים מאוד, ממש כל דקה. ובאמת, בקבלת יולדות אמרו שיש לי 4 ס"מ פתיחה ואני מוכנה לחדר לידה. בנקודה הקריטית הזו יהודית הקפיצה לי מיילדת שהייתה בכוננות, את אסתר המופלאה. היא הגיעה ואספה אותנו מהקבלה. עלינו יחד לחדר הלידה ומרגע זה היא פשוט ידעה בכל רגע מה נעים ומתאים לי. הייתי על כדור פיזיו' ומתחת למים החמים במקלחת. אסתר לא זזה ממני וידעתי כל הזמן שהיא איתי. זה היה נפלא".

"ולא שהכל הלך חלק"

מיכל בעצם הוציאה את המקסימום מ"השיטה", אני מציינת לעצמי כשאני מקשיבה לסיפורה. לקחה בדיוק את מה שמתאים לה, בדיוק בזמן שהתאים לה ועשתה את זה בדרכה, שבלי להכיר אותה אני יכולה להבין לבד שהיא מקורית, פרקטית ויודעת מה נכון ומה טוב לה. אני מצדיעה למיכל בלבי ומתענגת על הלידה הכל כך מתוקה הזאת.

"ולא שהכל הלך חלק, את יודעת", מדגישה מיכל. "אסתר שמרה עלי מכל משמר, השקיעה המון כדי לא לחתוך אותי ובאמת לא חתכה. היא ידעה כמה זה חשוב לי ומתוך כך שמה את זה ממש בראש מעיניה, כך אני הרגשתי. הייתי בסך הכל כמה שעות בחדר לידה ואמנם זה היה נראה לי כמו נצח, אבל עכשיו כשאני מסתכלת על זה, ברור לי שהייתה לי לידה מתנה (מתנה שאת נתת לעצמך בחוכמתך, אני כותבת בסוגריים).

בסוף הלידה אסתר הצילה אותי שוב והפעם מסיבוך קטן אבל מציק – השליה לא יצאה. יעל שלנו נולדה, לא קטנה בכלל, חיכינו וחיכינו והשליה לא יצאה. הרופאה אמרה שאין מה למשוך את הזמן והולכים לחדר ניתוח לרביזיו (הוצאת השליה באופן ידני, בהרדמה מלאה שמתאימה במקרים כמו של מיכל, כשאין לאישה אפידורל מהלידה עצמה). הייתי די בשוק ואמרתי להם, זה אבסורד. אחרי כל הלידה הטבעית, בסוף אני אגמור בחדר ניתוח בהרדמה מלאה בגלל שליה? אבל הרופאה לא ויתרה, גם כשאסתר המיילדת הציעה לצנתר לי שתן באמצעות קטטר כי אולי שלפוחית השתן המלאה לא מניחה לשליה לצאת. למרות דברי הרופאה, אסתר לא ויתרה ועשתה לי קטטר לרוקן שתן. כשהסניטרית הגיעה לקחת אותי לחדר ניתוח, השליה כבר הייתה בחוץ והכל נגמר בדיוק כמו שחלמתי, טבעי ובריא וטוב".

הללויה, לא ככה? אני אוהבת שיש לנשים אופציות שהולכות וגדלות. הרבה אופציות זה טוב בעיניי וכמה זה טוב שנשים מתחילות כך את האימהות שלהן, עם זכות הבחירה. מזל טוב? לא רק מזל. ממש לא רק מזל.