השנה זו שאקטי 12, כלומר כבר כמעט עשור ששאקטי שואבת אליה לפחות חצי מחברותיי הקרובות (ואני מדברת על עשרות נשים מדהימות שכל בוקר אני אומרת תודה שהן בחיים שלי), כלומר צריך להודות במבוכה רבה שזה אומר שבמשך עשור שלם פספסתי את כל האקשן. ואני לא מדברת רק על נשים בבריכה בעירום חלקי (או לא).
קרוב לעשור שלם פלירטטתי עם שאקטי. כן נוסעת, לא נוסעת. השנה יש לי תינוקת שעוד יונקת, אולי בשנה הבאה, באה ליום אחד, באה אבל חוזרת לישון בבית כי איך יסתדרו בלעדיי (רמז: מעולה! יותר מעולה ממה שאני מוכנה להודות, סיסטר!) בקיצור, פלירטוטים כמו חול ואין מה לאכול. וחבל, כי גם האוכל בשאקטי שווה בטירוף.כי עם יד על הלב, הכי אמיתי, פשוט פחדתי. פחדתי שאני לא מספיק רוחנית בשביל כל הפסטיבל נשים הזה, פחדתי לגלות שבעצם אני חתיכת זיוף וכולן יהיו שם כדי לראות את זה, ואולי יותר מהכל פחדתי שאני דווקא כן מספיק רוחנית. שרוחניות זה לא רק סדנאות משובחות, אלא גם אוכל מעולה וחברת נשים אהובות ולישון באוהל, מי הייתה מאמינה. אני. באוהל. יה רייט.
הכי אישי שיש
בשנה שעברה שאקטי התייאשה ממני, כלומר כמעט התייאשה ממני וכאקט אחרון של אהבה כלפי, העבירה את עצמה מבית אורן (שזה די קרוב אלי) לגבעת חביבה, שזה ממש קרוב אלי. אבל ממש. קרוב ברמה שיכולתי לשים שם את הילדים בגן ולהספיק חזרה הביתה להוריד את הסיר עם הביצים הקשות מהאש. כזה קרוב.
אגב, כן, ככה זה עם שאקטי. כל אחת חושבת ששאקטי היא שלה וחושבת ששאקטי אוהבת אותה ברמה הכי אישית שיש.
זה לא יאמן, אבל אלפי נשים מסתובבות בארץ ומדברות על, תכל'ס, פסטיבל! בלשון נקבה ובמילות אהבה ששמורות בדרך כלל לחברות שלנו.
אבל אצלי זה באמת מאוד אישי, כי "אמא של שאקטי", האישה שמאחורי האגדה ואגדה בעצמה, נירית שפירא (תופים!), הייתה הדולה שלי בלידה של בכור הבית ותשאלו כל אישה (או את עצמכן) על הדולה שלה, תראו את העיניים מצטעפות ונודדות פנימה אל תוך הזיכרון, שלפעמים הוא מתוק ולפעמים מלוח ובדרך כלל גם וגם, אבל מה שבטוח שהוא הכי אישי שיש. הדולה שלי היא האמא הגדולה של שאקטי, ניד איי סיי מור?
הכל לכבודי
אוּנה שלי, החברה הכי קרובה שלי עלי אדמות, המכונה אונה כי היא כמו חלק מהגוף שלי (נגיד אונת כבד, חלק חשוב אני מתכוונת), עוד לא יודעת שהשנה אני מתכוונת להזמין אותה לבוא איתנו לשאקטי.
היא תגיד לא (כי היא בדיוק ההיפך ממני, כנראה בגלל זה החברוּת הזו עובדת כבר כמעט ארבעים שנה) ואני אכריח אותה (כבר קניתי לך כרטיס. לא חבל על הכסף? איך את עושה לי את זה... אל תדאגו, בפולניה יש לנו שיטות!), והיא תבוא ובסוף גם תהנה ותשביע אותי לא לעשות לה את זה יותר בחיים.
אגב, היא ממש לא חיית אינטרנט וככל הנראה לא קוראת את הבלוג הזה, שלא יצא שעשיתי איתה פור פליי על חשבונכם.
בשאקטי בשנה שעברה הייתי בסדנא מדהימה, שגם סיפרתי לכן עליה, אבל כמו שכבר אולי הבנתן, בשבילי שאקטי זה בעיקר גוד טיים. אוכל מעולה, מההודי בצהריים דרך תנור הפיצות ועד שייקים של פירות משו ז'ונגלר ואפילו אלכוהול טוב בערב, בריכה, דשאים, הופעות (מי אמרה רונה קינן ולא קיבלה?) צהלולים ואלפי חברות. שאקטי יודעת איך לעשות שכל אחת תחשוב שהכל לכבודה, כמו מסיבת יומולדת ממש שווה.
ואין לי תמונות כדי להוכיח אף מילה ממה שכתבתי. אני מורידה את החזיה מיד אחרי שער הכניסה לשאקטי (אבל לא שורפת. החזיות היום נורא יקרות) ולובשת אותה שלושה ימים אחר כך כשאני חוזרת הביתה. אז גם השנה אל תצלמו אותי.
