עשור ל-VoIP: ראינו רק את קצה הקרחון

כדאי להתייחס גם לפוטנציאל ההרסני של קרחון - אותם שבע שמיניות של מים קפואים המהווים סכנה לספינה מתקרבת יותר מכל סלע ושרטון. הטיטניק שעומדת לפגוש בקרחון של VoIP היא הטלפוניה המסורתית.

הרכבת מול המכוניות הפרטיות

לא מדובר (רק) בפרוטוקולים של תקשורת ומי קצת יותר יעיל מהאחרים.

"על הנייר", IP אינו פרוטוקול יעיל. הוא מסורבל וקשה לגרום לכך שכל חבילת מידע המועברת באמצעותו תגיע ליעדה בזמן, במסלול הקצר ביותר.

בפרוטוקול VoIP, כמו במאות מיליוני המכוניות המצטופפות על הכבישים, לכל חבילת מידע יש "נהג" משלה וכמות המטען המשתלם שהוא מוביל היא זעומה - בדרך כלל פחות מקילובייט.

ברור שזה בזבוז נוראי ואלמלא ההתפתחות המדהימה ברכיבי מיתוג וניתוב בשנים האחרונות (חלק מ"חוק מור" הידוע, משום שהרכיבים האלה אינם שונים למעשה ממעבדים דיגיטליים ייעודיים אחרים), פרוטוקול IP היה נשאר נחלתו של משרד ההגנה האמריקני.

אלא שהתברר כי המדד ליעילות אינו היחס בין "מטען משתלם" ל"משקל מת", כפי שמציגים זאת המודלים הקלאסיים של תקשורת (ושל הובלה ימית או יבשתית), אלא היכולת למצות את הפוטנציאל המרבי

של רשת "כאוטית". כל עוד רשת התקשורת הייתה דלילה, כמו רשת פסי הברזל, היה הגיון בניסיון להגיע לשימוש אופטימלי על ידי ניהול מרכזי של התעבורה.

הרשת מסתבכת

אבל זו עובדה - ולא רק בתקשורת. גם בתחבורה - הניצחון המוחלט של המכונית על הרכבת לא נובע מהדחף הבלתי רציונלי שלנו לעמוד בפקקים ולצפור עד צאת הנשמה. מכוניות משנעות היום יותר מ-95 אחוז מהתחבורה היבשתית משום שהן מסוגלות לתפקד בתנאי כאוס, לעקוף קטעי דרך חסומים, להסתנן דרך צמתים עמוסים, לרדת לשוליים כשצריך ובאופן כללי לנוע לכיוון המטרה ללא פיקוח מרכזי - ובמיוחד כאשר אין להן מטרות משותפות.

ניהול תקשורת בעולם כאוטי

פרוטוקול IP, שעוצב מראשיתו להתמודדות עם מצב כאוטי (תקשורת ממשלתית-ביטחונית במצב של הרס תשתיות אחרי התקפת פתע גרעינית על ארה"ב), מתגלה יותר ויותר כפתרון האולטימטיבי לניהול תקשורת בעולם כאוטי. (מילת הבהרה: "כאוס" אינו סתם בלגן מבורדק בנוסח הישראלי.

המונח מתייחס לתחום האפור שבין "סדר" מוחלט ל"חוסר סדר" מוחלט. למערכות כאוטיות יש התנהגות די צפויה מראש ברמה הסטטיסטית - אנו יודעים שכל יום בין 8:00 ל-9:30 הכניסה לעיר תהייה פקוקה - אבל אין לנו כלים מתמטיים לנתח את הקשר בין התוצא הכולל (אילו צמתים יפקקו יותר ומתי)

לבין ההתנהגות הלא צפויה של כל נהג לחוד - האם הוא ייסע בדרך הראשית או באחת העוקפות, מה יקרה בכל רמזור בדרך והאם הוא יעצור בכל תמרור זכות קדימה.

ניסיון לעשות סדר בברדק רק יפגע ביעילות הרשת

נקודה נוספת שנזקפת לזכות פרוטוקול IP היא "הפתיחות" של הפרוטוקול לקבל כל תוכן אפשרי. אם נחזור למטפורה התחבורתית שלנו, הפרוטוקולים המסורתיים של טלפוניה מניחים הנחות מסוימות על התוכן והמבנה של השיחה: יש יוזם ויש מקבל, ביניהן נוצר קשר רצוף למשך כל השיחה, עם קצב העברת מידע נתון מראש ומשמעויות ספציפיות לכל אות בקרה.

כמו שבתכנון רשת מסילות ברזל אנו מניחים שלכל הרכבות גלגלי פלדה, במרווח ידוע וקבוע, יכולות ספציפיות להאיץ, לבלום ולהסתובב, וכדומה. ברשת הכבישים אין הנחות דומות ולכן על אותו כביש יכולים לרכב על אופניים או להסיע מובילי טנקים. לא שאין לכבישים מפרטי מעטפת ביצועים, אבל בתוך המעטפת אתם יכולים לחדש בארכיטקטורה של כלי הרכב כאוות נפשכם כל עוד אתם עומדים במבחן התאימות - הרכב שלכם חייב להשתמש בכביש בלי להפריע לכלי רכב אחרים ובלי לסכן משתמשים אחרים. גם פרוטוקול IP מאפשר לכם יצירתיות ומקוריות בהגדרת תוכן התקשורת, כל עוד אתם מגבילים את עצמכם ל"מעטפות" הסטנדרטיות של חבילות המידע.

הפריצה הגדולה והבלתי צפויה

למרות שהיתרונות של IP ידועים מאז שנות ה-70', הפריצה הגדולה קדימה התרחשה רק אחרי שהממשל האמריקני יזם ומימש שני מהלכים מהפכניים:

1. השחרור של אינטרנט לשימוש הכלל, בחינם, ללא הגבלות ממשיות על התכנים והייעודים. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה, שממשלה פשוט מוותרת על נכס שנמצא בשליטה מלאה שלה, ויתור גמור שלא מנסה למשוך בחוטים מאחורי התפאורה של "ממשל תקין".

אנו כל כך רגילים לעולם של רגולציה עד שמהלך כזה נחשב לבלתי מתקבל על הדעת עוד בסוף שנות ה-80'.

הרגולטור הממשלתי רגיל להכתיב את השימושים ברשתות טלפון - יבשתיות, בינלאומיות וסלולריות - את השימושים בספקטרום המיועד לשידורי רדיו וטלוויזיה, איזה שירותים יכולות לספק חברות הכבלים, הלוויינים, החשמל, המים, הגז, הדלק וכמעט כל Utility חשוב אחר.

ההחלטה ל"שחרר" את אינטרנט משליטה של רגולטורים התחילה מפולת שלגים בירוקרטית שאנו עוד רחוקים מלראות את סופה. אפילו בדרמות המשפטיות סביב הפצת מוזיקה וסרטים ברשתות P2P, דוגמת נאפסטר ז"ל ויורשיה - יבדלו לאורך ימים טובים - נובעת מהחופש המוחלט לעשות באינטרנט ככל העולה על רוחכם.

למשל, חוק הדואר האמריקני מאפשר לדואר למנוע הפצה של תכנים לא חוקיים, החל בפורנוגרפיה וכלה בתרגילי Phishing, גם אם השולח והמקבל לא מתנגדים להעברת המידע. לגופים המנהלים את אינטרנט אין סמכויות דומות וכדי לעצור פעילות לא חוקית חייבים להניח את היד על המקור - מי שגנב את זכויות היוצרים או שהוציא כסף בהתחזות - ולא על המדיום.

2. ה"דה-רגולציה" של התקשורת במחצית שנות ה-90', כאשר הספקים המסורתיים של שירותי טלפוניה מקומיים וארציים נדרשו לפנות מקום בזירה למתחרים חדשים. מה שקרה בעקבות הדה-רגולציה ישמש חומר מחקר למנהל עסקים במשך עשרות שנים, כולל ההתנפחות המדהימה של הבועה בסוף המאה ה-20 וההתנפצות שלה בתחילת המאה ה-21, אבל המטרה המרכזית כנראה הושגה.

דפוסים שמרניים הושלכו לפח ההיסטוריה וגם הגופים העיקריים בתעשייה נאלצו להתמודד עם הצורך בשינויים, בניגוד לנטייה האינרטית של גופים בעלי מסה גדולה. החברות הקטנות החדשות מצאו ב-IP פלטפורמה המאפשרת תחרות מול חברות חזקות פי מאה - אך כבולות בטכנולוגיות מסורתיות ומודלים עסקיים מיושנים. אז נכון ש-95 אחוז מהמתחרים החדשים כבר נמחקו - בסיפור הזה דוד לא מנצח את גולית - אבל התהליך של מעבר ל-IP יצא לדרך שאין ממנה חזרה.

בכתבה הבאה: עשור ל-VoIP: מה יקרה בעשור הבא?