כיתה ה', בית ספר בצפון תל אביב, יום חמישי. שנאתי את ימי חמישי כי תמיד פתחתי אותם באותה כיתה מחורבנת. אני מרשה לעצמי להגיד את זה, כי אני מסוג המדריכים שזוכר את התלמידים שלו, למרות שלימדתי (ועדיין מלמד) מאות ילדים לאורך כל שנה והם זוכרים אותי שנים אחר כך, אבל הכיתה הזו הייתה באמת מחורבנת. כזו חבורת מופרעים משולחי רסן וחסרי גבולות לא פגשתי מימי במקום אחד.

אבל זה עוד ניחא. אני אומר ניחא, כי גבולות ורסן אפשר ללמד, אבל היה שם ילד אחד, שזה לא היה עניין של לימוד עבורו. אולי יותר עניין של טיפול.

כמו שאתם יודעים בוודאי, הנוכחות האבהית המצומצת בתוך השיחה ההורית בישראל היא משהו שמעסיק אותי מאוד. העדר שיחה של או על הורים ממין זכר אפשר לראות במקומות רבים, אך מאחר והחודש יצאנו בקמפיין להגברת המודעות להדרת אבות בפרסום, אני רוצה לתת גם את הזווית החיובית של הסיפור הזה דרך המשקפיים שלי ולתת לכם דוגמא לשלושה מותגים שמתחילים בשינוי ההסתכלות על הנושא.

אני לא יודע אם אתם מודעים לכך, אבל בלוגרים, עקב החשיפה של הבלוגים שלהם, מקבלים הזמנות על בסיס קבוע לאירועים שונים או לבחינת מוצרים שונים ומצופים לכתוב על כך סיקור לאחר מכן בבלוג שלהם.

הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם זו האפשרות שמישהו יפריד אותי מהילדים שלי. לא נעים לחשוב על זה, אבל המישהו הזה יכול להיות רק אישתי. שוב ושוב אני שומע לאחרונה על אבות שהופרדו מילדיהם, שאסור להם לראות אותם, שנקרעו מעליהם ונשבר לי הלב. המחשבה על אדם, הורה, שלקחו את ילדיו ממנו, בכל קונסטלציה שהיא, היא פשוט כבדה מנשוא עבורי.

לאחר שבמהלך השבוע האחרון פנו אלי לא פחות משלושה גברים שעומדים לפני או תוך כדי תהליך הגירושים והתייעצו איתי בזוויות שונות של הסיפור, החלטתי שהגיע הזמן לפרוש את הקלפים על השולחן ולהתמודד עם הנושא הזה, שעד כה עומד חבוי בצללים, תחת איזה טאב"ו חברתי. למה טאב"ו?

"לאמהות של היום יש בחירות לא פשוטות", מספרים לנו בסימילאק, בליווי תמונות משפחתיות מקסימות, הכוללות אמא ותינוק; "אמא, אחד מכל 4 ילדים סובל מהשמנת יתר", אומרים בכללית ונותנים לך, אמא יקרה, אישור בלעדי "להחליט עליו"; "אמהות ישראל מצטרפות למיליוני אמהות בעולם", קובעים בנוטרילון ומלווים גם הם בתמונה המשפחתית המושלמת כנראה מבחינת המפרסם הישראלי - אמא ותינוק. ואבא? אבא כנראה בעבודה.

ולא מדובר רק בחברות מסחריות. מתברר שאפילו במשרד הבריאות שכחו שיש גם אבא בבית, לפעמים. בעלון הדרכה להורים, המחולק לכל באי טיפת חלב, החליטו לכתוב כך: "פני אדם מעניינים מאוד את התינוק ובמיוחד פניה של אמא.

התאומים שלי תמיד היו "השמח" ו"הכועס". ברור שאותי זה עצבן ולא שתקתי על זה לאף אחד, אבל זה היה המצב בשטח. כך תפסו אותם כל הסובבים ועד מהרה, כך גם התחילו לכנות אותם. ואכן, תאום מספר אחד תמיד היה נינוח ומחוייך ותאום מספר שתיים תמיד היה כועס, ממורמר ועצבני.

התינוק הממורמר שלי

פיגמליון היה פסל ביוון העתיקה. קפריסין, ליתר דיוק, שפיסל את דמות האישה המושלמת. פיגמליון התאהב בפסל שיצר והתפלל יומם וליל כי יתעורר לחיים והאמין בכל מעודו כי זה אכן עתיד לקרות. עד שיום אחד, זאת בדיוק קרה. מאז, אפקט פיגמליון מיוחס לאמונה שיוצרת מציאות, האופן בו היחס שלנו לדבר מה מייצר את הציפייה שלנו ממנו.

השבוע נתקלתי במשהו שהרתיח אותי. באחד הקניונים (מיד אגלה לכם איזה), נתלה על דלתו של חדר ההנקה+החתלה השלט הבא:

דווקא יש לי מה לחפש שם

אני לא מכיר את עמדתכם בעניין, אבל לעניות דעתי לגברים, במיוחד כאלו עם תינוקות, יש די הרבה לחפש בחדרי החתלה. דוגרי, עצבן אותי. ובנוסף על העקרון, עיצבן אותי אופן ההתנסחות. מישהו אפילו סיפר שזה הרגיש לו כמו שלט מתקופת העבדות בארה"ב - "אין כניסה לאבות ולכלבים".

כמובן שמיד עשיתי את מה כל בן אדם שפוי היה עושה - התמרמרתי בפייסבוק. הכוורת מיד התחילה לרחוש ובצדק. אין סיבה בעולם שמישהו יפנה למישהו אחר באופן הזה, במיוחד בישראל מרובת המגזרים.

ממש רגע לפני שהגיעו לגיל חצי שנה, התאומים שלי למדו לישון לילה שלם. כבר זמן מה שאני רוצה להיות מסוגל לכתוב את הפוסט הזה והנה, הבוקר, אני יכול. לא שזה היה פשוט להגיע לרגע הזה, אבל גם לא מאוד מאוד קשה וזו הסיבה שבגללה שווה גם לכם לקרוא את זה, כי זה ממש בטווח השגתכם.

לפני שאני מתחיל לתאר בפניכם את קורותיי בתחומים "מבוא להרדמת תאומים" ו"הרדמת תאומים ב'", אני חייב להזהיר מראש שעל אף שהצלחתי, אני לא יועץ שינה. אמנם לקחתי קורס באקדמיה על "הפרעות שינה בילדות", אבל אני ממש לא מומחה בתחום ואם יש לך שאלות או בעיות ספציפיות, אני בהחלט ממליץ לכם להיוועץ באיש מקצוע. אני אפילו יכול להמליץ.

כאזרחים במדינת ישראל למדנו כבר לא לצפות לכלום. כאילו שום דבר לא באמת "מגיע" לנו כחלק ממערכת היחסים הזו של אזרח-מדינה. אחד הזמנים שבהם אנחנו מחייכים לעצמנו בחוסר אמון על כך שמשהו יכול להשתנות הוא ביום הזה, בו הגענו עם תינוקנו הרך מבית החולים. וביום המחרת, בו אנו מוכרחים לקום, לעזוב אותו ואת אמו וללכת לעבודה למחרת. המחשבה הבלתי נתפסת של קריעת הגבר ממשפחתו בימים החשובים כל כך למיסוד וחיזוק התא המשפחתי, היא אבסורד.

ובכל זאת, כמו שכבר אמרתי, למדנו שלא לצפות. ואז באה תמר זנדברג, ח"כ הצעירה ממרצ ועושה דבר מה נוראי.

אוּוּוּ, אם הייתם רואים אותי בחודש הראשון להוולדם של התאומים... טוב, בעצם, יתכן שאם הייתם רואים אותי בחודש הראשון, הייתם חושבים שאני בסדר בסך הכל, אולי קצת עייף, אבל האמת היא שבמבט לאחור, הייתי בלחץ היסטרי. לא משהו קיומי כמו "האם אני מסוגל לטפל, לאהוב ולדאוג לזוג תאומים?", יותר בכיוון התפעולי ברמת ה"איך לעזאזל עושים שניים ביחד?"

אז היום, התאומים כבר בני חמישה חודשים והכל בשליטה. ממרומי מעמדי כאב מומחה לתאומים למרחקים קצרים, אני מקבל פניות ובקשות ייעוץ על בסיס יומי.