כאזרחים במדינת ישראל למדנו כבר לא לצפות לכלום. כאילו שום דבר לא באמת "מגיע" לנו כחלק ממערכת היחסים הזו של אזרח-מדינה. אחד הזמנים שבהם אנחנו מחייכים לעצמנו בחוסר אמון על כך שמשהו יכול להשתנות הוא ביום הזה, בו הגענו עם תינוקנו הרך מבית החולים. וביום המחרת, בו אנו מוכרחים לקום, לעזוב אותו ואת אמו וללכת לעבודה למחרת. המחשבה הבלתי נתפסת של קריעת הגבר ממשפחתו בימים החשובים כל כך למיסוד וחיזוק התא המשפחתי, היא אבסורד.
ובכל זאת, כמו שכבר אמרתי, למדנו שלא לצפות. ואז באה תמר זנדברג, ח"כ הצעירה ממרצ ועושה דבר מה נוראי. היא זורעת בנו את התקווה שמשהו עשוי להשתנות; שאולי בכל זאת, אנחנו יכולים לצפות למשהו בחזרה.
זנדברג עשתה את הלא יאומן. היא יצרה הצעת חוק לחופשת לידה לגברים ואף הצליחה להעביר אותה את ועדת השרים לחקיקה. עד היום (ובינתיים, עדיין), היה תלוי האב החדש בטוב לבם של מעסיקיו וביתרת ימי החופש שלו. בהיעדר אחד מאלו, היה נגזר עליו להעביר את ימי ההתאקלמות הלא פשוטים של משפחתו במשרד או בשטח, מנסה לגרד את השעות ולהגיע בהתחמקות חצי שעה, שעה, מוקדם יותר.
חזרתי לעבודה, אבל לא הייתי שם באמת
אחרי שגיא, בני הראשון, נולד, קיבלתי אישור לקחת שני ימי חופש. על הנייר, אף אחד לא "לחץ" עלי לחזור לעבודה, אבל ההרגשה הייתה שונה. איכשהו, מתקשה להתמודד עם הרעיון, לקחתי עוד חצי יום מחלה. אני זוכר את הדיסוננס העצום שחשתי כשעמדתי בדלת, רגעים לפני היציאה בחזרה למשרד. הקונפליקט בין לעזוב את הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים מאחור, אל מול הצורך לשמר את אמצעי הפרנסה שיאכיל אותו, היה מטורף. יצאתי. אחרי 3 שעות כבר הייתי בחזרה בבית. האמת, קשה היה לומר שהייתי באמת אפקטיבי בעבודה. התנהלתי כמו מתוך חלום. בראש עוד הייתי בבית, עם מירב וגיא. ובגוף, בגוף הייתי במקום האחרון בו הייתי אמור להימצא בעיני.
והנה מגיע החוק של זנדברג, שמציע לנו שמונה ימי חופשת לידה לאבות. מדהים. אך כמובן, שכבר בסטטוס הראשון שהעלתה חה"כ, התחילה מקהלת המתלוננים לזמר. אז נכון, שמונה ימים זה לא מספיק. ונכון, בסקנדינביה מקבלים יותר. ובכל זאת, אנחנו בישראל, מדינה בה זכויות האב שואפות לאפס. מדינה בה ביטוח לאומי לא מוכן להעביר את קצבת הילדים לחשבון האב ולא מוכנים להנפיק בה ערכות מגן לילדים ללא מס' תעודת הזהות של אמם. אז אני אומר, בואו נתחיל; גם אם בשמונה ימים. בואו נתחיל לקדם חקיקה שסופרת אבות לטובת משפחה שיוויונית יותר בישראל, נעשה את הצעד הראשון. אין מה לעשות, לתהליכים יש נטיה להיות תהליכיים.
ממילא האם עם הילד בבית
אז מצד אחד, אני שמח היום ומרגיש צורך להגיד תודה. תודה, תמר, שחשבת עלי ועל שאר האבות והמשפחות במדינה. תודה על שאת עובדת על שיפור מעמדה של המשפחה הישראלית ותודה שאת נאבקת בשבילי בכל אלו שהיו מעדיפים לשמור לעצמם עוד קצת כסף במקום לאפשר לנו את הזמן היקר הזה.
אבל יחד עם זה, אני גם מאוד כועס היום. וגם חושש לגורל החוק הזה בכנסת. ממש ביום חמישי הבא, יובא החוק לקריאה ראשונה בכנסת. שם, כמו כל ילד בישראל, ייפגש לראשונה עם המציאות הפסאודוסוציאלית שלנו בארץ. אני מניח שגדולים ורבים יספרו לנו על המצב הכלכלי והמשמעות של הפסד כוח העבודה במשק. שר האוצר, יאיר לפיד, מר "אני מגיע מהעם", כבר עשה את זה היום בבוקר, כשהיה השר היחיד שהתנגד להצעה. דווקא אותו אדם שמעמד הביניים הרים על כפיים בכדי שסוף סוף יוכל להראות גם ממגדל השן, פספס עוד הזדמנות למלא את המנדט שקיבל מידי העם. שים לב, מר לפיד, אם הייתה אי פעם הזדמנות טובה לחלוקת הכסף בצורה שונה, הרי היא לפנייך.
אז כן. יהיו התנגדויות ואני מניח גם שלוביסיטים של חברות ענק ישמנו וישכנעו את כל מי שיהיה מוכן להקשיב, שזה שטויות ושממילא האם בבית עם הילד. אני מניח ומניח, אבל האמת היא שאני אף פעם לא מפסיק לקוות שהחבר'ה האלו, אותם בחרנו, ייזכרו ברגעים האלו את מי הם נועדו לשרת ובעזרת הכסף של מי הם חורצים שם גורלות. היום אנחנו יודעים שיש לפחות אחת שזוכרת. אני מקווה שבימים הקרובים גם יאיר לפיד ייזכר בבוחרים שלו, להם הבטיח איכות חיים טובה יותר, יחד עם משפחתם.
