התאומים שלי תמיד היו "השמח" ו"הכועס". ברור שאותי זה עצבן ולא שתקתי על זה לאף אחד, אבל זה היה המצב בשטח. כך תפסו אותם כל הסובבים ועד מהרה, כך גם התחילו לכנות אותם. ואכן, תאום מספר אחד תמיד היה נינוח ומחוייך ותאום מספר שתיים תמיד היה כועס, ממורמר ועצבני.
התינוק הממורמר שלי
פיגמליון היה פסל ביוון העתיקה. קפריסין, ליתר דיוק, שפיסל את דמות האישה המושלמת. פיגמליון התאהב בפסל שיצר והתפלל יומם וליל כי יתעורר לחיים והאמין בכל מעודו כי זה אכן עתיד לקרות. עד שיום אחד, זאת בדיוק קרה. מאז, אפקט פיגמליון מיוחס לאמונה שיוצרת מציאות, האופן בו היחס שלנו לדבר מה מייצר את הציפייה שלנו ממנו. בסיפור פיגמליון, הדוגמא היא חיובית. בחיים הוא יכול להיות כל כך שלילי, עד שיסיט חיים שלמים ממסלולם.
אם יש משהו שתאומים מאפשרים לך, זו בחינה מדוקדקת יותר של תהליכים חינוכיים והתפתחותיים, פשוט משום שכל אחד מהם עומד בכל רגע נתון תחת השוואה. ההשוואה הזו לאחר, אף שיש בה, כפי שציינו, צדדים חיוביים, היא משהו שיש להיזהר בו כשמדובר בתאומים. ובכל זאת, קשה שלא להתגלגל לשם. תמיד יש אחד יותר שמח או יותר חכם או יותר בכיין או יותר יפה או יותר נוח או יותר מעצבן או יותר פעיל או יותר כועס או יותר פיתה או...
ובכל זאת, כפי שאמרתי, קל להתגלגל לשם, בלי בכלל לשים לב. כמו אצל "השמח" ו"הכועס" שלי. עד כדי כך ממורמר היה, שכשהגיעה העת ללמוד לחייך, היה עושה טובה במקרה הטוב והמקרה הטוב היה מקרה נדיר. הוא לא היה יוצר קשר עין ונראה היה שלא רצה להיות חבר של אף אחד. אף פעם.
אולי הוא לא באמת כועס?
מתישהו בסביבות גיל 3 חודשים הוא חלה. שוב לילות בלי שינה ורוגע. שוב עצבים וצרחות. ואז, לילה אחד, תוך כדי שאני מקלל מבפנים את הסיטואציה, נפל לי האסימון. הילד הזה, שברור לי שיש לו נשמת זהב והוא מתוק ורגיש, פשוט לא עבר שבוע אחד בחיים בלי חוסר נוחות או כאב. בין אלה היו החודשיים הראשונים של הבעיות המסורתיות במערכת העיכול, שתפסו אותו קשה ביחס לאחיו או מחלה שתפס אח"כ ואז כאבי שיניים... אז רגע, אולי הוא לא כועס ועצבני? אולי הוא לא ממורמר? אולי הוא פשוט לא יודע לשמוח.
ההגיון והמציאות הראו בבירור שהאמונה כבר החלה ליצור את המציאות מסביבו. שיחקו איתו פחות וניסו להצחיק אותו פחות, פשוט כי הוא לא החזיר פידבק חיובי על הניסיונות הללו, אז הפסיקו. אז הפסקנו. בגלל שבכה הרבה, כשהרימו אותו, זה היה ישר אל הכתף ואף פעם לא אל מול העיניים. כשהפעילו אותו, זה תמיד היה ברמת התפעול, לתקתק, לסיים עם הצעקות. לכן, אולי לא למד ליצור קשר עין, כי אנחנו לא יצרנו איתו.
כך ייסדנו את תוכנית החיוכים
יחד עם ההבנה המחודשת שהוא ילד ככל הילדים, לא "כועס" או "רגוז" או מה שלא יהיה, החלטנו להכניס אותו לתוכנית חיוכים. מה זה אומר? שמעתה, באופן יזום, בכל פעם שמשחקים עם אחיו, משחקים גם איתו באותו אופן בדיוק, אותן תנועות, אותם קולות, אותו הכל. בכל פעם שמנסים להצחיק את אחיו, מנסים להצחיק גם אותו. אותו דבר.
התחלנו בתוכנית. בהתחלה, זה היה לא פשוט, להמשיך לנסות להצחיק תינוק שצוחק בקושי; לשחק עם תינוק שעושה טובה. פחות כיף, אבל מה שכיף בילדים זה שאם אתה בכיוון הנכון, התוצאות מגיעות מהר מאוד. ובאמת, תוך שלושה ימים בדיוק, מספר שתיים היה מצחקק, שמח ומשחק. ויותר מהכל, כאינדיקציה הטובה ביותר, קם בבוקר עם חיוך. תוך שבוע הוא כבר שמר על קשר עין ויצר אותו באופן עצמאי, שלא לומר חיפש אותו לעתים. היינו בשמיים. מובן שהוא עדיין סבל יותר מהשיניים ובהחלט עבר תקופות קשות, אבל כאלו הגיעו, ידענו לקחת אותן כמצב נסיבתי ולא כמחדל אישיותי.
רק לחשוב על הכיוון שיכלו החיים שלו לקחת אם היינו ממשיכים לתפוס אותו כ"התינוק העצבני". אם כבר בגיל שלושה חודשים התוצאות ההתנהגותיות היו על השולחן, לאן הן היו מתגלגלות עד גיל 3? 13? אילו חיים היינו גוזרים על עצמנו עם ילד כעוס ועצבני, שאנחנו גזרנו את גורלו במו ידינו?
היום כבר ברור לכולם שהצחוק שלו זה הדבר הכי מקסים בעולם...
