ממש רגע לפני שהגיעו לגיל חצי שנה, התאומים שלי למדו לישון לילה שלם. כבר זמן מה שאני רוצה להיות מסוגל לכתוב את הפוסט הזה והנה, הבוקר, אני יכול. לא שזה היה פשוט להגיע לרגע הזה, אבל גם לא מאוד מאוד קשה וזו הסיבה שבגללה שווה גם לכם לקרוא את זה, כי זה ממש בטווח השגתכם.
לפני שאני מתחיל לתאר בפניכם את קורותיי בתחומים "מבוא להרדמת תאומים" ו"הרדמת תאומים ב'", אני חייב להזהיר מראש שעל אף שהצלחתי, אני לא יועץ שינה. אמנם לקחתי קורס באקדמיה על "הפרעות שינה בילדות", אבל אני ממש לא מומחה בתחום ואם יש לך שאלות או בעיות ספציפיות, אני בהחלט ממליץ לכם להיוועץ באיש מקצוע. אני אפילו יכול להמליץ. זהו, עכשיו כשכיסת"חתי, אפשר להתחיל.
יש לכם רק תינוק אחד? אתם ישנים מצוין
אני לא יודע אם ציבור הקוראים המחזיק בבעלות על תינוק בודד מבין את זה, אבל יש לכם זכויות תלונה חלקיות בלבד, כי בהשוואה להורי תאומים, תסמכו עלי – אתם ישנים טוב. חבל להכביר במילים. פשוט תארו לעצמכם שאתם קמים מספר כפול של פעמים. אני לא אומר את זה כי תלונות הן דבר שחביב עלי (הן בהחלט חביבות. פשוט לא הסיבה), אלא כדי להסביר למה מצאנו את עצמנו מטפלים בזה בשלב מוקדם כל כך יחסית, במקום לסחוב את עד גיל 15, כמו עם הראשון (למען ההבהרה, הוא לא בן 15).
אז כשהבנו שהמצב קשה מנשוא, החלטנו שהגיע הזמן לטפל בעניין. ואז חיכינו עוד קצת. בכל זאת, פרוייקט שקשה לעכל. הבנו שדרושה תוכנית פעולה והתיישבנו לגבש אחת. הבעיה, כך סברנו, מתחלקת לשני גורמים; הראשון: היכולת להירדם לבד; השני: היכולת לישון לילה שלם בלי להתעורר או להצטרך משהו. שני הגורמים הללו הם גורמים בהייביוריסטים; משהו שניתן ללמוד לעשות, התנהגות כלשהי שניתן לעצב, אבל מאחר ואנחנו (מירב ואני) טיפוסים התנהגותיים-קוגנטיביים בתפיסתנו את המציאות, התווסף לגישה שנקטנו גם הפן התפיסתי – הסבר לילדים, תוך כדי פעולה, את הדברים שהם עוברים. אמרנו לעצמנו שאפילו אם הם לא מבינים כלום, לפחות הטונים שלנו והקול שלנו יכולים להוסיף משהו לרגיעה ולנינוחות שלהם (שהאספקט הזה הוא, אגב, התנהגותי).
הרם הורד
השיטה בה בחרנו היא שיטת ה"הרם הורד". היא עובדת בדיוק כמו שזה נשמע. בכל פעם שהתינוק נסער, נותנים לו כמה רגעים להתמודד לבד ובתומם מרימים אותו, מרגיעים אותו ומחזירים למיטה רגוע. כשאני אומר מספר רגעים, זה כמובן תלוי סיטואציה, אבל בטח שלא יותר מדקה במצבים סוערים במיוחד. גם סוגיית הימצאותו בחדר הייתה תלויית סיטואציה. ברגעים הרגועים השתדלנו לצאת ולתת להם להצליח במשימה בכוחות עצמם, ללמוד שהם מסוגלים. יחד עם זאת, אני רוצה להבהיר שאם היה ברור שלאחד מהם קשה, היינו יחד איתם בחדר, דיברנו, שרנו והרגענו.
החלטנו להתחיל מללמד אותם להירדם לבד. פעלנו בדיוק כמתואר בפסקה מעל. אחרי טקס שינה שכלל מקלחת וארוחה, הנחנו אותם במיטה בשעה 19:15. ביום הראשון, הם פשוט שכבו שם, עם המובייל שלהם, עד שהשתעממו והתחילו לקרוא לנו. בכל פעם שזה קרה, הרמנו, חיבקנו, הרגענו והחזרנו למיטה.
לאט לאט, ככל שהעייפות גברה, כך גברה גם הדרישה שנרדים אותם אנחנו. זה לא קל. לא קל לדעת בדיוק מה הם רוצים ולא לתת להם. ברגעים הללו החזקתי חזק בראש את הערך הענק שהם ירוויחו מהתהליך (כשנגיע לסוף, אפרט גם על זה). שלא לדבר על הערך הענק שנרוויח אנחנו. ביום הראשון, הם נרדמו עייפים במיטות. אחרי הירגעות אין ספור אמנם, אבל לבד, בכוחות עצמם ולמרות שכביכול היו אמורים "להפריע" אחד לשני. הייתי בהלם איך אחד נרדם ואחיו, שעדיין צועק, לא מעיר אותו. הייתי גאה.
למחרת, פעלנו באופן דומה, אך הפלא ופלא, כל הסיפור ארך שליש מהזמן של הערב הקודם. בשעה רבע לשמונה הם כבר נרדמו. לבד. בלילה שאחר כך, שניהם ישנו כבר אחרי חמש דקות ואולי שתי הרמות לכל אחד. מאז עברו שלושה שבועות והמצב פחות או יותר נשמר. לא אגיד אין ערבים קצת יותר ארוכים, אבל גם אז משמעות הדבר היא הירדמות של עשרים דקות, במקום חמש. למעשה, זה עבד כל כך טוב, שהתחלנו להכניס גם את הגדול (3.5) למיטה מיד אחריהם והיום, בשעה 19:30, במרבית הערבים הבית לרשותנו (וכל הילדים ישנים מספיק שעות כל יום).
ולא להוריד את הרגל מהגז!
רק מה? זו הייתה רק חצי מהבעיה ואפילו לא החצי המשמעותי. הילדים עדיין היו מתעוררים לאורך כל הלילה. שמנו לב שמטרת ההתעוררות לא הייתה רעב, מאחר וכשאכלו לקחו כמה שלוקים בודדים וחזרו לישון. החלטנו להרגיל אותם לכך שאין יותר אפשרויות הזנה בכל שעה ביממה – אוכלים טוב לפני השינה, האכלת חלום אחת (האכלת חלום היא האכלה כשהילד לא ממש מתעורר, אלא עדיין ישן – חצי ישן) בסביבות אחת עשרה ואז, ברצף עד הבוקר (בשעת ניסוח המטרות, אמרתי לעצמי שגם אם הבוקר יתחיל ב-4:00, אני עדיין אהיה מאושר מזה). חשוב לציין ששינה עבור ילדים היא מרכיב משמעותי בהתפתחות ושינה לא סדירה, רצופת התעוררויות, פוגמת בכך.
כעבור שבועיים וחצי של מנוחה על זרי הדפנה והמתנה שהמעבר לשעון חורף יפסיק לחרבש לנו את החיים, שינסנו מותניים ויצאנו לדרך. גם כאן השיטה הייתה ברורה. "הרם-הורד". הפעם צירפנו לחבילה גם בקבוק מים. התוצאות הפעם הגיעו לאט יותר. בלילה הראשון השניים התעוררו לסירוגין ודרשו אוכל, עד שלבסוף העירו אחד את השני לכדי סאגה מפוארת שארכה כ-45 דקות. ביום שלמחרת התעוררו שוב באמצע הלילה, הפעם ל-50 דקות בנוסף. לקראת הבוקר התעוררו שוב לסאגה נוספת של חצי שעה. אם נוסיף לכך את העובדה שגם לאורך כל הלילה המשיכו להתרחש התעוררויות וסמי-התעוררויות, ניתן לסכם ב"מבאס ומעורר סימני שאלה".
החוק הראשון של תהליכים התנהגותיים הוא שאסור להוריד את הרגל מהגז. אם התחלת, לך עם זה עד הסוף. אם תעצור באמצע הדרך, הדבר היחיד שהילד (או כל אחד אחר לטובת העניין) ילמד מכך, הוא שאם יפעיל מספיק לחץ, אתה תישבר. לכן החלטנו להמשיך. בלילה השלישי, שוב התעוררות, אבל רק אחת-בודדת לאורך כל הלילה. ורק למשך חצי שעה. יופי (אנחת רווחה), יש התקדמות.
רגע של ניצחון
למרבה הצער, תאום מספר אחד חלה אתמול. משמעות הדבר במשפחה שלנו היא קבלת פטור מיידי מכל העמסה ריגשית וקוגניטיבית מיותרת. עם המחיר אנחנו מתמודדים בהמשך, תוך מודעות לכך שלפעמים צריך להתחיל מחדש. במילים אחרות, הוא קיבל פטור מהלילה האחרון. החדשות הטובות, לעומת זאת, היו שתאום מספר שניים, התעורר פעם אחת בלבד, דרש מזון, נרדם בחזרה תוך 5 (!!!) דקות ומלבד זאת לא פקח עין למשך כל הלילה. הוא פשוט ישן ברצף מהשעה 19:15 בערב ועד 5:45 בבוקר. Win לגמרי בספר שלי.
אני עד כדי כך מתרגש, שאני כבר לא יכול לחכות להיכנס למיטה הלילה. אני מת לדעת כבר איך הוא יראה. אבל יותר מהכל, אני בטוח שההישג יישמר וגם אם בטווח הארוך יהיו פה ושם יציאות מהמסגרת, המסגרת קיימת. אז נכון שנותר לחכות שתאום מספר אחד יחלים, אבל עכשיו, כשאחיו לא מתעורר יותר, גם לו יהיה הרבה יותר קל להיכנס למסלול ואני מהמר שעד סוף השבוע גם הוא ישן לילה בלי למצמץ. אני אופטימי ואחרי אתמול, בעיקר עירני, רענן ובמקום לחשוש מהלילה הבא, ממש מצפה לו.
