רגע, אבל אני בעצמי עוד ילד
מיותר לציין את היקף ההשפעה העצום שהיה למאורע הזה ועוד לרבים אחרים הכוללים גם את אמי כמובן על התפיסה שלי את ההורים שלי. כילד, אתה גדל לעולם בו הורייך הם האורים והתומים לכל דבר בחיים, השער, המצפן, המפה. מיותר לציין גם את השבר שחשתי כשהתחלתי להבין את כל הטעויות שנעשו בחינוך, בגידול ובטיפול שלי, אחת אחרי השנייה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. שנים על גבי שנים של שיפוט. של כעס מוצדק ושל מרמור מגובה הוכחות. אני מניח שאני לא היחיד בעולם שכועס על ההורים שלו. עד שלפני חודשיים נפל לי האסימון.
הלכתי אל גן השעשועים עם גיא, היינו שם לבד. הוא התנדנד ואני התנדנדתי לצידו. הכי כייף ששתי הנדנדנות פנויות. אמא נוספת הגיעה עם שני ילדים, ילדונת בעצמה. אני מתחיל לנסות לחשב את גילאי הילדים שלה ואולי להצליח לקבוע, ביני לבין עצמי, בת כמה הייתה כשנולדו. ילדונת. אב צעיר נכנס ואני משחק עם עצמי את אותו המשחק בשנית, עוד ילדון. פתאום מתחוור לי שאני ילדון בעצמי, עם שלושה זאטוטים בעצמי. "בן כמה הייתי," אני חושב לעצמי, "כשגיא נולד? 29? זה כלום...". ופתאום, הבזק של אמת חיים – אני נולדתי להורים בני 25 ו26. מי אני הייתי כשהייתי בן 25? איפה האדם הזה ואיפה אני היום. שמיים וארץ. לחשוב על עצמי מגדל ילדים בגיל 25, מחשבה מפחידה. אני לא בטוח שהייתי נותן לעצמי רישיון נהיגה באותו גיל, שלא לדבר על ילד. אלו היו זמנים אחרים, והורי עוד היו מהמאחרים ללדת ביחס לאותה התקופה, ובכל זאת, ילדים.אין בית ספר להורים
באמת שלא הייתי בסביבה באותם זמנים. אני יודע שמשפט שגור אצלי בבית ובבתים אחרים באותה התקופה היה "זה בסדר לטעות, אין בתי ספר להורים". באמת שאני לא יודע אם זה נכון או שלא, אבל אני יודע שהיום יש. ולמרות העובדה שהיום יש בתי ספר, ושהיום יש כלים הוריים לכל דורש ובכל מקום, בתשלום או בחינם, אני מוצא חמלה. אני יודע שעד כמה שאני מצפה לאחריות הורית מההורים הסובבים אותי, אני גם ממהר לנסות ולהצליח להבין אותם, את נסיבות החיים שלהם ואת הקושי בגידול ילדים, כי וואלה, זה המצב.
אז למה לא את ההורים שלי? כל כך הרבה מים עברו מתחת לגשר מאז שעשו את הטעויות שלהם איתי. אותם מים שעברו מאז טעויותיהם של הורים אחרים. מי יודע, אולי אפילו אותם מים שיעברו על טעויותי אני. אבל היה קשה לי להבחין בזה מהצד הפגוע, הילדי. ופתאום בגן השעשועים, כאבא, זה היה ברור. אם זה טוב לאחרים, זה טוב גם להם. זה יהיה צבוע להגיד שהמקומות שכואבים לי הפסיקו לכאוב, או שההשפעה שהייתה להם על החיים שלי נגמרה עם ההבנה הזו. אבל אני מוכן להשלים עם זה היום, אנשים עושים טעויות, ילדים עושים טעויות, ההורים שלי עושים טעויות. הם עדיין אותם אנשים שהיו כשהייתי בן חמש ליד חדר האוכל ואני בהרבה מובנים אותו ילד בדיוק אבל היום, אני מוכן להשלים עם האמיתות האלו. אולי אפילו לסלוח על אי אלו נקודות בוערות מהעבר ולהתקדם הלאה. ולקוות לאותן התובנות מהילדים שלי, כשאני אהיה בצד הטועה.
