כיתה ה', בית ספר בצפון תל אביב, יום חמישי. שנאתי את ימי חמישי כי תמיד פתחתי אותם באותה כיתה מחורבנת. אני מרשה לעצמי להגיד את זה, כי אני מסוג המדריכים שזוכר את התלמידים שלו, למרות שלימדתי (ועדיין מלמד) מאות ילדים לאורך כל שנה והם זוכרים אותי שנים אחר כך, אבל הכיתה הזו הייתה באמת מחורבנת. כזו חבורת מופרעים משולחי רסן וחסרי גבולות לא פגשתי מימי במקום אחד.

אבל זה עוד ניחא. אני אומר ניחא, כי גבולות ורסן אפשר ללמד, אבל היה שם ילד אחד, שזה לא היה עניין של לימוד עבורו. אולי יותר עניין של טיפול. הבחור היה מעביר יום אחרי יום בוונדליזם והתעללות, באלימות מילולית ופיזית ואם היו סוגי אלימות נוספים, הוא היה משתמש גם בהם. יום אחרי יום הוא הטיל את אימתו על בית הספר כולו. יום אחרי יום, העבירו חברי כיתתו (שאני מזכיר שלא היו פראיירים במופרעותם הם בעצמם), בניסיונות התחמקות מהפיכה להיות הקורבן החדש. הם כבר היו מתורגלים. בסך הכל, הוא איתם כבר חמש שנים, עד שסוף סוף נעמדה מערכת החינוך על רגליה האחוריות והוציאה אותו מהכיתה המסכנה הזו.

עצוב למדי שהיא נעמדה על רגליה האחוריות רק מפני פחד עצום מהורי הכיתה דווקא. עצוב למדי שזה לקח חמש שנים, אבל אולי הכי עצובה היא העובדה שהילד לא הועבר למקום שיכול להכיל אותו, לסייע לו, לטפל בו... לא. הוא עבר לכיתה המקבילה. שם, יכול היה להעביר טרור קבוצה חדשה לחלוטין של ילדים, שעדיין לא פיתחו כישורי הימלטות ראויים, שלא לדבר על הטרור שעברו בני כיתתו הקודמת שהוריהם העזו להתלונן עליו. אין ספק שזה היה פתרון גרוע בצורה מחרידה.

אומה שמכופפת את החוקים

והנה השאלה הקשה: למה ילד כזה צריך להיות במערכת עם הילדים שלי? שלנו? בואו ניכנס לזה. יש לי הרבה להגיד בנושא.

מידת הרחמים הוא מונח הלקוח מעולם המשפט ומציין את אחד העקרונות המשפיעים על גזירת העונש. לצערי כי רב, אני שומע את המונח הזה לעתים קרובות מדי בהקשר הזה. למה לצערי? כי כשגוזרים את עונשו של אנס, לא מגיעה מידת הרחמים. גם לא בעונשו של רוצח, עבריין סדרתי או כל אחד אחר מחבורת האנשים שהחליטו שזה בסדר, לא משנה מאיזו סיבה, להפוך את החיים שלנו לגיהנום בכדי שהם יוכלו לחיות טוב יותר.

מידת הרחמים משמשת גם את האזרח הישראלי, ביותר מדי מקומות ותמיד לטובת העבריין, הקומבינטור - זה שמכופף את החוקים. בין אם זו הפקידה בבנק שהדודה שנכנסה ממש השניה לסניף שואלת אותה "רק שאלה" או הרופא אליו מתגנב הבחור עם ה"אני רק מרשם, בלי תור" סוגר אחריו את הדלת ונבלע לעשרים דקות. אנחנו אומה שמעדיפה את טובת הפרט על טובת הכלל. והסיבה היא, למרבה הצער, כי התייאשנו מלחכות שמישהו יעדיף כבר את טובת הכלל ועל כן, כולנו מכופפים את החוקים בעצמנו, אל תוך מעגל שלא נגמר.

אין ילדים רעים? לא בטוח

אין ספק שהתפיסה הזו מחלחלת אל עולם הילדים. כשהאמא של הילד שהרגע פירק במכות ילד אחר, יושבת מולו וצועקת על המורה שלו, זה מחלחל. הילדים חיים באותו עולם שלנו ולכן גם הם אינם מתפלאים לרגע שהילד הזה עדיין באותו בית ספר עמם. כל ההסברים על כך שאסור להשאיר אף ילד מאחור ושלכל אחד יש תקווה, לא באמת מעניינים אותם. גם אותי לא. מה שמעניין אותם הוא להיות זה שבורח מספיק מהר.

בפועל, התופעה הזו של השארת ילדים בעייתיים במערכת (כן, הם לא תוססים. הם בעייתיים) פוגעת בכולם. היא פוגעת בילדים בעלי הבעיות שלא מקבלים טיפול מתוך מערכת שיכולה להכיל אותה, שבנויה לפי הצרכים שלהם. להפך, הם כלואים בתוך עולם שלא עובד לפי החוקים שלהם, בעוד אנחנו מנסים לרבע את העיגול שהם. בו זמנית, חיים ילדי הכיתה שלהם בהתחמקות מתמדת, תוך שמיותר לציין, ההתחמקויות נכשלות מעת ולעת ואז זה הזמן לשלם את החשבון.

או במילים אחרות, זה lose-lose situation. כולם מפסידים. כולם אולי חוץ מאלו שממשיכים לצטט את הקלישאה - "אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם". נכון ככל שיהיה המשפט הזה, הוא עדיין לא תירוץ מספק בכדי לאפשר לילד שרע לו להעביר כיתה שלמה טרור למשך 5 שנים. ותנו לי לשבור עוד מיתוס על הדרך – רוע הוא עניין דינמי. כמדריך שאשכרה מנצל את ההפסקות בכדי לשוחח עם הילדים, הכרתי במרוצת חיי לא מעט ילדים רעים. חלקם אפילו מרושעים, ממש. מה הסיבות שהביאו אותם לשם? כן, הן באמת לא באשמתם, אבל גם לא באשמת שאר בית הספר. ומשמעות הדבר היא לא שעלינו לזנוח את הילד לאנחות, להפך, אנחנו צריכים להשקיע אף יותר משאבים בהחזרתו למוטב, פשוט לא תוך כדי שילדים אחרים סובלים מכך בריבית דה ריבית.

לפחות ילד אחד בכל שכבה

מה שמדהים באמת (וזה הזמן להדגיש שאני לא מומחה בתחום) הוא שאנחנו לא ממש תופסים נכון את מימדי התופעה הזו. בהפרעות מוכרות בילדות ובגיל ההתבגרות דוגמת הפרעת התרסה נגדית ((oppositional defiant disorder או הפרעת התנהגות (conduct disorder), מאובחנים בין 2% ל16% (!!) תלוי באוכלוסיה הנבדקת. כך שאפילו אם אנחנו מדברים על סוגי האוכלוסיות עם הכי פחות מקרים (אוכלוסיות כפריות בדרך כלל), מדובר כאן בילד אחד לפחות בכל שכבה.

עושה רושם שהרימו ידיים. גם מהילדים הללו וגם מהילדים הנורמטיביים. אולי כי פתרונות אמיתיים עולים יותר מדי כסף; אולי כי לאף אחד אין באמת את הכלים או הסבלנות להתמיד בכך מחוץ למערכת ולכן נשארים רק המלאכים שבתוך המערכת להתמודד איתם, למרבה הצער בצמוד לאוכלוסיה הנורמטיבית הסובלת. דבר אחד בטוח. גם לנו יד בכך וכל עוד הילדים שלנו ימשיכו לראות אותנו "שואלים רק שאלה בבנק" ויראו שזה מצליח לנו או נדחפים לרופא, בעוד הוא אינו אומר כלום; כל עוד זו הדוגמא שניתן להם, היו סמוכים ובטוחים שבהמשך הם יצפו שנבוא לצעוק על המנהלת עבורם ובסופו של דבר, גם הם, יעדיפו את טובתם האישית והאגואיסטית על פני טובת הכלל וימשיכו להתנהג במידת הרחמים אל שכמותם, במעגל שלא יסתיים לעולם.