כמעט לכל אחד ואחד מאיתנו יש סוג של יחסי אהבה-שנאה עם חטיפים. מתוקים, מלוחים או שניהם ביחד. הם טעימים וכייפים מצד אחד ומהצד השני, הם משהו שכולנו יודעים שהוא לא בריא. בטח לא ברמת המלפפון. אז אנחנו כבר שרופים, אבל מה יאכלו הילדים שלנו, זו כבר החלטה שלנו. האם נגדל אותם על ברכי התינוק של במבה או של גארי יורופסקי - זו כבר החלטה שלנו.
ירדנו אל העם ובדקנו בבתים של החבר'ה - איך כל אחד ניגש לנקודה? התשובות, כולל החטיף המועדף על ילדיהם, כאן למטה.
מבטיח להשתנות / ברק שטרית
אם אני יצאתי בסדר ואכלתי חטיפים (נכון, קצת שמן, אבל חי עם זה בשלום), גם הוא יכול.
"הבזק של אור ואז פיצוץ. אני נופל על הרצפה ושומע את הצעקות והבכי של החברים מסביב. אני רוצה לקום ולעזור להם, אבל לא מצליח לזוז. לאחר בדיקה של כמה שניות, אני מגלה שאני לא מסוגל להזיז את רגל ימין ואז זה מכה בי - שיט, גם אני נפצעתי!" אליסף יעקב חווה את זה על בשרו. את השירות, הפציעה. גם אנחנו, כל אחד בדרכו, עבר דרך המערכת הזו, הצבאית. היום אנחנו עומדים בפני ההבנה המחלחלת, בניגוד להורי חורף 73, שגם ילדינו שלנו ממש אוטוטו שם. וזה מזעזע.
זוכר את עצמי בוכה על חבריי
"לפני 30 שנה סבתא זהבה היתה אומרת לי שכאשר אני אתגייס כבר יהיה שלום ולא יהיה צורך בצבא", נזכר גיא רוה.
זה לא חדש שדיור בישראל הוא ערך עליון. אנחנו מודדים את עצמנו לפיו, שואפים אליו ומרגישים בטוחים כשהשגנו לעצמנו קורת גג בטוחה בבעלותנו. לכן, אין זה פלא שלאור הקושי בשנים האחרונות בהשגת ה"בית" הנכסף, גם אם הוא דירה, קם קול מחאה גדול. ואכן, ישראל היא אחת המדינות בהן הקושי להצליח להגיע להישג הזה הוא מהגדולים בעולם. עלות הדיור (והמחייה) הגבוהה באופן משמעותי בהשוואה לשאר העולם המתפתח, בשקלול עם רמת ההכנסה הנשחקת והולכת, מותירה משפחות רבות עם סימני שלה הולכים וגדלים בעניין.
כשבני ישראל היו במצרים, הם התבקשו לסמן בדם את משקופי דלתותיהם בכדי לשמור על בכוריהם ולהבדילם מהאוכלוסיה המצרית שעמדה להיענש. היום, אותם בני ישראל כבר אינם במצרים ומנסים ללמוד כיצד להתמודד עם בכוריהם, שצובעים דווקא את קירות בתיהם, הפעם בטושים.
כן, אין ספק שאם אתה הורה, לא משנה מאיזה סוג, בן או בת בכורה בטוח יש לך. וסביר להניח, שאם אתה הורה, אתה גם מבין שלא סתם קיימת ההפרדה בין הבכורים שלנו לכל השאר. יש שם משהו שונה, ראשוני, אולי אפילו קצת בוסר, שגורם לקשר שלנו איתם להיות רגיש יותר. רגיש במובן של טיפול שורש כמובן.
מתוך ההבנה הזו, ביקשנו את חברי הפרלמנט לתת לנו את שני הסנט שלהם בעניין.
אז ממש שבוע אחרי שחילקנו טיפים לכולכם על שינה, החלטנו להתלונן קולקטיבית על כל האנשים האלו שנותנים לכולם טיפים כל הזמן. כן, גם אתם מכירים אותם. הם יספרו לכם ברחוב עד כמה הילד שלכם לא מכוסה, ישאלו אתכם בגיל שישה חודשים אם הוא כבר הולך (כי שלהם התחיל ללכת כבר בגיל חודשיים וחצי); הם יצטטו את תאוריות הרצף, השצף והקצף כדי לסכם לכם שאתם צריכים לישון יותר או פחות קרוב אליהם, כי מה שאתם עושים עכשיו, לא משנה מה זה, הוא פשוט לא טוב מספיק.
טוב, נו, כל העניין הזה הוא דיפולט ידוע של החברה הישראלית. הרי גם לנו עוברות המחשבות הללו בראש על בסיס קבוע.
הנושא בו הורים משלמים את המחיר הכבד ביותר על ההחלטה האלטרואיסטית שלהם להביא ילדים הוא נושא השינה. אמנם לא נעשו מחקרים בנושא, אך אני מוכן להתערב שב-95% מהמקרים, הפעם הראשונה בה הורה חושב לעצמו "למה עשיתי את זה לעצמי?", היא בין השעות 2:00 ל-5:00 בלילה. סביר להניח שחמשת האחוז הנוספים שואלים את עצמם את השאלה הזו תוך שהם נוהגים לעבודה בבוקר שלאחר לילה שכזה.
ובכן, לאבא הפתרונים! טוב, אולי לא הפתרונים לגמרי, אבל בהחלט שלל עצות שיתכן ויוכלו לעזור. לטובת הרגישים ביניכם, טיפים בסגנון "עיטפו טוב טוב בניילון נצמד והתחמשו באטמי אוזניים", נחתכו בעריכה.
לאכול בלילה?
כשגיא נולד היה לי ברור שאני נשאר בבית בימים שאחרי הלידה. בכלל לא היה לי ספק שהבוס שלי אמור לאשר לי חופש כשנולד לי ילד. הייתי תמים. הרי רק לאחרונה סבא שלי נפטר וידעתי שכשקרוב משפחה מדרגה ראשונה נפטר - אתה רשאי לקחת ימי חופשה, אז בטח ובטח כשמישהו חדש נכנס. מאוד מהר הבהירו לי בסביבה שכדאי שארד מהענן שאני רוכב עליו כי לא מגיע לי שום דבר. אז מה אם נולד לי ילד?
כמה ימים ועל חשבון מי?
והנה, לאחרונה התבשרנו על הצעת חוק חדשה שתאפשר גם לאבות לקחת חופשונת לידה קצרה. 8 ימים. זה הכל. וגם הם, לא בתשלום של המדינה. ובכל זאת. התחלה. התחלה לתפיסה של הגבר כהורה, כבעל משמעות בתפקיד הזה, כחלק מהמשפחה.
בואו נגיד את האמת. אנחנו חבורת שקרנים. וכמובן שכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון גם אתם. וגם אני. בכלל, מהרגע שאתה נהיה הורה, אתה חותם על ויתור בכל מה שנוגע לכל העניין העקרוני הזה של אמירת האמת במאה אחוז, בכל מצב, ללא הבדלי דת, גזע או סיטואציה חברתית מביכה. לפחות בכל הנוגע לילדים שלך.
לפעמים זה הרבה יותר פשוט עבור נפשם הרכה ועבור נפשנו הסחוטה, להתמודד עם המציאות המרוככת שאנחנו בוחרים להגיש להם. "אמירת שקר היא דבר שמשתרש אצלנו מגיל צעיר בצורה מאוד אמביוולנטית", מסביר זאת יפה בפוסט שלו גבריאל ויינמן. "מצד אחד, זה לא יפה. דבר שמגובה בסיפורים רבים, שהבולט בהם הוא פינוקיו.
בדיקת אבהות: קבוצת פרלמנט האבות המתוקשר הראשונה בישראל הינה חלק ממיזם של ערוץ המשפחה של Xnet. מורכבת מאבות-בלוגרים מהשורה הראשונה, שהתקבצו יחדיו בכדי להשמיע אחת ולתמיד, בקול רם, את הטון האבהי. הקבוצה תעסוק בנושאים שונים הסובבים את עולם ההורות בכלל והאבהות בפרט.מתעניינים? מוזמנים להמשיך לדבר על זה בתגובות, ממש כאן בעמוד או להיכנס לבלוגים האישיים של כל אחד מהכותבים, כאן:
טל חן - dadmen: פרסומאי, נשוי לשירי ואבא לרועי. עובד על תואר שני בתרבות הילד והנוער, מדי יום עושה את הקומיוטינג ברכבת ממודיעין לתל אביב, עם הרבה זמן למחשבות בדרך.
אור לבו - ניילון נצמד: נשוי באושר חד צדדי לראשונה שהסכימה, אב לשניים ומאמין הדוק בשיטות חינוך קשוחות אבל גם בלתת להם להיות ילדים. איך זה מסתדר? זה לא עד שניילון נצמד.
אילן שיינפלד - אבא קומתיים: בן 54, סופר, עורך, מורה לכתיבה ואב יחיד למיכאל ולדניאל, בני השנתיים; רגיל בתוגת משוררים וברצינות תהומית, אך גם בעל הומור מופרע ובלתי מוכר לציבור.
ברק שטרית - אבא בא, רק רגע: בן 32 מנס ציונה, נשוי באושר לשני, אבא טרי לעידן. בבוקר איש שיווק ומכירות, בצהרים עצמאי בייעוץ אסטרטגי ועסקי לעסקים קטנים, בערב איש משפחה ובלילה מנסה להשתלט על העולם.
גבריאל ויינמן - אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר: אבא של אורי ובן זוג של יעל, דבר שמפליא אותו בכל בוקר מחדש. בן 36, מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה ומהנדס מערכת בתעשייה האווירית.
גיא רוה - הבלוג של גיא רוה: הורה גרוש ואב לאיתי. פעיל לקידום חלוקת האחריות ההורית המשותפת בחקיקה ובחברה כיו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד". מאמין שעשייה חברתית והורדת חסמים מביאה לשינוי חברתי.
עומר להט - על כוס קפה: בן 32, אבא, בעל, חבר ומאהב פולני. חתן פרס ישראל בציניות, זוכה פרס מפעל חיים בקיטורים.
יובל אדם - קופסת הסבון: בן 37, נשוי לאורלי (ולעבודה), אבא ליואב ויעל. ביד אחת לפטופ, ביד שנייה מוצץ, הולך על החבל הדק בין קריירת הייטק דורשנית לרצון להיות בן-זוג ואב שלא מוותר על הדברים החשובים באמת.
יואב כהן מלמד - תחתית החבית: בן 35, מגיל 16 עם אשתו, אפרת. אבא לנועם (8.5) ואיתי (3.5) ועדיין מנסה להבין מהי הורות. איך מנסים? חוקרים,טועים ולומדים עוד קצת. יש חבית גדולה של ידע שאני מנסה להגיע לתחתיתה. כשאגיע, אודיע.
אליסף יעקב - אבא בלאגן: בן 26, נשוי למורן ואבא לנויה המדהימה. מאמין שאופטימיות זה הפתרון לכל דבר (וכסף וקשרים ומראה טוב, אבל בואו נישאר עם אופטימיות, כי זה דבר שיש לי).
