"הבזק של אור ואז פיצוץ. אני נופל על הרצפה ושומע את הצעקות והבכי של החברים מסביב. אני רוצה לקום ולעזור להם, אבל לא מצליח לזוז. לאחר בדיקה של כמה שניות, אני מגלה שאני לא מסוגל להזיז את רגל ימין ואז זה מכה בי - שיט, גם אני נפצעתי!" אליסף יעקב חווה את זה על בשרו. את השירות, הפציעה. גם אנחנו, כל אחד בדרכו, עבר דרך המערכת הזו, הצבאית. היום אנחנו עומדים בפני ההבנה המחלחלת, בניגוד להורי חורף 73, שגם ילדינו שלנו ממש אוטוטו שם. וזה מזעזע.

אליסף יעקב. מימין: עם נויה. משמאל: בשירות הצבאי
אליסף יעקב. מימין: עם נויה. משמאל: בשירות הצבאי

זוכר את עצמי בוכה על חבריי

"לפני 30 שנה סבתא זהבה היתה אומרת לי שכאשר אני אתגייס כבר יהיה שלום ולא יהיה צורך בצבא", נזכר גיא רוה. "כילד לא בטוח שהבנתי את הדברים, אך כיום, כשהמדים של בני שלי כבר נראים באופק, יצא גם לי להגיד לאיתי את אותו הדבר".

"כל יום זכרון אני נחרד מחדש", חולק יובל אדם. "אני מתגעגע לשני חברים שלי שכבר אינם, שמתו סתם, הרבה יותר מדי צעירים. הזכרונות שלי מהם חזקים, כמו גם הזכרון של עצמי שוכב על הספה בתנוחה עוברית, בוכה עליהם, כששמעתי שנהרגו. כל יום זכרון אני כואב, בוכה בשקט, ומתקשה משנה לשנה יותר ויותר במעבר הזה לעליצות של יום העצמאות".

מימין: גיא רוה ואיתי. משמאל: יובל אדם ויואב
מימין: גיא רוה ואיתי. משמאל: יובל אדם ויואב

לכל אחד מאתנו יש את הזכרונות שלו מארץ ישראל סביב הצבא ואת ההבנות שלו ממנה וכל אחד מאיתנו לוקח את זה למקום אחר. כי בסך הכל, כולנו רוצים את אותו הדבר - לשמור עליהם. "אני ארצה להיות שם ולוודא שלא יאונה לו כל רע", אומר ברק שטרית. "שהנהג בג'יפ נוסע לאט ושהכפרים שהוא נכנס אליהם בטוחים ושהמפקד שלו יודע שהחיים של הבן שלי בידיים שלו. היום, בכל רגע שאני לא לידו, אני דואג שהכל בסדר, מפחד שמשהו יקרה ואני לא אהיה שם כדי למנוע את זה. אז להכניס אותו לסביבה מלאת סכנות? אני אשתגע".

ברק שטרית. מימין: עם עידן. משמאל: בשירות הצבאי
ברק שטרית. מימין: עם עידן. משמאל: בשירות הצבאי

מעדיף שילדיי לא יתגייסו

לחלקנו זה ברור מאוד איך מתמודדים עם זה. "אני מחכה ליום שבו הילדים שלי יתגייסו", אומר בביטחון אליסף, נכה צה"ל, שנפצע במהלך מבצע "עופרת יצוקה". "אני מחכה ליום שבו הם יתגייסו, לא בגלל שבא לי לישון פחות שעות בלילה מהידיעה שהם נמצאים אלוהים יודע איפה וגם לא בגלל שאני רוצה עוד כמה שערות לבנות על הראש. אני מחכה ליום שבו הם יתגייסו, מכיוון שגיוס לצה"ל הוא ערך עבורי, ערך שאני מתכוון להנחיל לילדים שלי. וכמו שאר הערכים שאני חי לפיהם, גם את הערך הזה אני מקווה שהם יספגו לתוכם".

לאחרים זה קצת פחות ברור. היום, מנקודת המבט האבהית, לפחות חלק מהאמיתות הודאיות כל כך של חלקנו, עומדות היום בסימן שאלה. "אני מעדיף שילדיי לא יתגייסו לצבא", אומר עומר להט. "אני חושב שמגיע לילדים שלי ולילדים שלכם עתיד טוב והוגן יותר. למרבה הצער, אני חושב שהם יתגייסו, אבל ילדיי לא יגדלו בבית עם חינוך לצבא. ממני הם לא יקבלו את הרעל ובחיים לא ישמעו ממני כמה שאני רוצה שהם יתנדבו לקרבי. אני לא מסוגל להבין אב או אם שמעודדים את ילדיהם להתנדב למשהו שמגביר את סיכוייהם להיפרד מהם בטרם עת".

עומר להט. מימין: עם דניאל. משמאל: בשירות הצבאי
עומר להט. מימין: עם דניאל. משמאל: בשירות הצבאי

ועומר לא לבד. "בבוא היום אצטרך לדאוג להוציא אותם מקרבי", מכריז אילן שיינפלד. "יהיה עלי להסביר, שיש לי רק את שניהם, שאני אב יחיד, שאסור בשום פנים ואופן שיקרה משהו למישהו מהם, כי אז אחיו ייוותר, בסופו של דבר, לבדו. אנחנו תא משפחתי של שלוש נפשות. כשאני אלך מן העולם, הם חייבים, פשוט חייבים, להישאר יחד. לכן אין מצב שאתיר לצבא לגייסם לשירות קרבי".

אילן שיינפלד. עם ילדיו מימין. משמאל: בשירות הצבאי
אילן שיינפלד. עם ילדיו מימין. משמאל: בשירות הצבאי

לסרב לפקודה שנכון לסרב לה

סימני השאלה נובעים מכל כך הרבה מקומות, בין אם זה חוסר האמון בצבא או חוסר הרצון בהמשכיות האתוס של חנה ושבעת בניה, הרווח כל כך בארץ בה אנחנו מקריבים את ילדינו על מזבח ה"טוב למות בעד ארצנו". או שאולי אנחנו כלל לא עושים טוב למדינה שלנו בציות עיוור אחר פקודות?

"אולי המשמעות של הקריאה 'אחריי' יכולה להיות גם לבחור בנתיב אחר?" תוהה טל חן. "לא בהכרח בזה שכולם חושבים שהוא נכון. הייתי רוצה שהילד שלי יידע וירצה להילחם על הדברים שהוא מאמין בהם. ואם הוא יאמין בכך שהדברים שהצבא עושה אוכלים את המדינה שלנו מבפנים, הוא ידע להילחם באומץ על לא לקחת בהם חלק. להשמיע את קולו נגד הזרם, לסרב לפקודה שנכון לסרב לה. לסרב לפקודה על מנת להגן על הערכים של המדינה והלאום".

טל חן. מימין: עם רועי. משמאל: בשירות הצבאי
טל חן. מימין: עם רועי. משמאל: בשירות הצבאי

הרי בסופו של דבר, אנחנו, דור ההורים, הם אלו שממשיכים לגלגל את הגלגל הזה, כשמחנכים אותם באמונה עיוורת להקרבה. "בתיכון ובצבא מלמדים אותנו 'לתת הכל', "אומר גבריאל ויינמן. "אפילו אם זה אומר להגיש את גופנו וחיינו על מזבח השגת המטרה. I will get there or I will die trying. אני מאמין שהקרבה עצמית אינה ערך ראוי, אלא השגת המטרה לאור המחיר היא הערך הראוי. לצערי, ובוודאי לשמחת אלה שלמעלה, יש מספיק אנשים צעירים שמוּנעים מסיסמאות ריקות וסיפורי 'גבורה' (המרכאות בכוונה), שירוצו אחוזי אמוק לחטוף את הכידון של השורה הראשונה של חיילי האויב בבטן. תמיד יהיו כאלה".

גבריאל ויינמן. מימין: עם בנו. משמאל: בשירות הצבאי
גבריאל ויינמן. מימין: עם בנו. משמאל: בשירות הצבאי

אין כאן החלטה חד משמעית או הסכמה גורפת. זכרון והחלטה, כמו כל מה שמניב אותם, הם אינדיווידואליים. ובסוף היום, הם בסך הכל הילדים הקטנים שלנו. רכים, תמימים וממתינים לעיצוב על ידינו. האמת אותה נלחש על אוזנם בכל הנוגע למוות ולמלחמה, תהיה הדבר המשפיע עליהם ביותר לכשיגיעו לעשות את הבחירה האמיתית כל כך הזו בעצמם. כי כשיגיע היום לבחור, כבר לא נהיה אנחנו המחליטים, השליטה תעבור לידיהם במקרה הטוב ולידיה של מדינת ישראל במקרה הרע. לנו ישאר רק לקוות שלחשנו את האמת הנכונה.

רשימת הפוסטים המלאה:

דואג לילדים: ברק שטרית - קרבי זה הכי, אבא?

עם רסיס בירך: אליסף יעקב - מרתון עם רסיס בירך.

בנאמנות אמיתית: טל חן - אחריי.

מטיל ספק: גבריאל ויינמן - תם טקס יום העצמאות. תחלנה חגיגות יום הזיכרון.

בועט במוסכמות: עומר להט - לא כולם חייבים לעשות צבא.

סומך ובוטח: גיא רוה - עוד 7 שנים ואיתי על מדים.

נלחם בסטטיסטיקה: אילן שיינפלד - שני זוגות נעליים צבאיות.

מביט בילדים: יובל אדם - ילד הולך לצבא.