פעם הייתי אומר לעצמי - אם רק הייתי יכול לדבר עם האבות שבצד השני, להסתכל לאבא פלסטיני בעיניים ולהסביר לו כמה חשוב שנשמור על הילדים של כולנו בחיים - בטח משהו היה יכול להשתנות. היום, אני מוכן להודות, השיבה זרעה ספקות אפילו בשמאלניותי המתנפנת וגם אני מתחיל לשאול את עצמי - האם יש עוד עם מי לדבר? אם עד לפני שנים ספורות תארתי לעצמי את אותו האב הניצב מולי מצדו השני של המתרס כאדם אוהב וחומל את ילדיו, היום, אני כבר לא כל כך בטוח את מי אפגוש שם.
האם בשעה שאנחנו מאחלים לילדינו את כל מה שטוב בעינינו, הטוב ביותר שמסוגל לאחל הצד השני לילדיו הוא מיתה אלימה? האם נצליח יום אחד למצוא את האמצע?
ממש השבוע נתכנס כבכל שנה לחגוג שוב את אחת הבחירות הגרועות ביותר בהיסטוריה היהודית, שהביאה לפיזורו של הישוב היהודי בישראל ומותם של קרוב ל-600,000 יהודים. כן, מרד בר כוכבא, ההוא שהיה גיבור. עד היום לא ברור למה החלטנו לחגוג את היום הזה דווקא עם מדורות, אשר הקשר שלהם למרד הוא כללי למדי, היות ושימשו ככלי תקשורת באופן די כללי גם בכל תקופה אחרת. ובכל זאת, הנה, אנחנו מדליקים בכל שנה מדורות, שורפים תפוחי אדמה ומשגרים מקלות מחודדים זה אל זה בשמחה.
הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מביאים גור קטן הביתה הוא לחנך אותו לעשות את צרכיו במקום הנכון. לא כך רובנו נוהגים עם תינוקות. לחלקנו פשוט אין סבלנות, אחרים חושבים שהם לא מסוגלים עדיין וחלק אחר פשוט לא בטוחים אם הם חכמים יותר או פחות מגורים. התוצאה, על כל פנים, אחת היא – תשלומים שבועיים לחברת חיתולי הפרוטקשן שבחרת, שדואגת שכל עוד תמשיך לשלם, הבית שלך ישאר נקי. כי חבל, עיוני, יש לך כאן מקום נחמד. לא תשלם, יבוא פיצי וזה לא ייגמר יפה.
אבל החברה מכתיבה שלא יעזור בית דין, באיזה שהוא שלב צריך לגמול אותם או ששום מוסד חינוכי מגיל 3 והלאה לא יסכים לטפל בהם.
פסח. חג שמתבסס כולו על למידה מניסיון של אחרים. העברת הסיפור על גלות בחיפוש אחר סיר הבשר ואז הכאפה המצלצלת שבעקבותיה, בתקווה שלעולם לא נשכח והסיפור הזה לעולם לא יחזור על עצמו בעם היהודי. ממש כמו בחיים האמיתיים, גם כאן למידה מניסיון של אחרים לא רק שאינה קלה, אלא מוכחת ככישלון טוטאלי (ע"ע 'מגילת אסתר', 'האינקוויזיציה', 'השואה', 'שיואו, כמה זול בברלין' ועוד). מתברר שאנשים צריכים לחטוף את הכאפה הפרטית של עצמם כדי ללמוד משהו, אבל כל זה לא מונע מאיתנו לנסות להכפיף אנשים לניסיון העבר ולהושיב אותם לקרוא את אותו סיפור במשך ארבע שעות, בכל שנה מחדש. ועוד בארמית. אבל פסח הוא רק דוגמא.
פסח הוא חג שמסתובב כולו סביב אוכל. לא אמרתי אוכל טעים, אבל אוכל. האיסור לאכול ולמכור חמץ מכניס את העולם הקולינרי לכוננות ספיגה ומעביר אותנו למצב של ירידה משמעותית בסטנדרטים, עד כדי שאנחנו מוכנים לשקול עוגיית קוקוס כקינוח (זה לא טעים ואתם לא עובדים על אף אחד. אם זה היה טעים באמת, הייתם אוכלים את זה כל השנה).
ויחד עם זאת, איך אומרים, הכורח הוא אבי ההמצאה? אז אכן, גם לפסח יש את הייחוד שלו ולפעמים, לעיתים רחוקות, ניתן למצוא גם איזו פנינה במדבר הקולינרי הזה. הרי לכל אחד מאיתנו יש את הפייבוריט שלו בכל הנוגע למצות.
בכל חופשה מחדש אני עושה את הטעות הזו, כאילו אני לא לומד. בכל חופשה מחדש אני אומר לעצמי כמה נחמד יהיה להעביר יום בבית, עם הילדים. נשחק במשחקים, ננוח קצת מהשגרה. אני הרי שונא את הדוחק והצפיפות שמועמסת על כל אתר בילוי ואי תנועה בתקופות החגים השונות. אני סולד מערימות הזבל הענקיות שמושארות אחרי המטיילים הפחות אדוקים ביערות, בנחלים ואפילו בגני השעשועים (מי לכל הרוחות עושה פיקניק ועל האש בגן שעשועים?). אז כן, למה לא להמנע מכל אלו?
ובכן, ילדים, זו הסיבה: בדרך כלל יום אחד עם שלושתם בבית מבהיר לי שמחר, לא משנה לאן, אנחנו יוצאים.
בדיקת אבהות: קבוצת פרלמנט האבות המתוקשר הראשונה בישראל הינה חלק ממיזם של ערוץ המשפחה של Xnet. מורכבת מאבות-בלוגרים מהשורה הראשונה, שהתקבצו יחדיו בכדי להשמיע אחת ולתמיד, בקול רם, את הטון האבהי. הקבוצה תעסוק בנושאים שונים הסובבים את עולם ההורות בכלל והאבהות בפרט.מתעניינים? מוזמנים להמשיך לדבר על זה בתגובות, ממש כאן בעמוד או להיכנס לבלוגים האישיים של כל אחד מהכותבים, כאן:
טל חן - dadmen: פרסומאי, נשוי לשירי ואבא לרועי. עובד על תואר שני בתרבות הילד והנוער, מדי יום עושה את הקומיוטינג ברכבת ממודיעין לתל אביב, עם הרבה זמן למחשבות בדרך.
אור לבו - ניילון נצמד: נשוי באושר חד צדדי לראשונה שהסכימה, אב לשניים ומאמין הדוק בשיטות חינוך קשוחות אבל גם בלתת להם להיות ילדים. איך זה מסתדר? זה לא עד שניילון נצמד.
אילן שיינפלד - אבא קומתיים: בן 54, סופר, עורך, מורה לכתיבה ואב יחיד למיכאל ולדניאל, בני השנתיים; רגיל בתוגת משוררים וברצינות תהומית, אך גם בעל הומור מופרע ובלתי מוכר לציבור.
ברק שטרית - אבא בא, רק רגע: בן 32 מנס ציונה, נשוי באושר לשני, אבא טרי לעידן. בבוקר איש שיווק ומכירות, בצהרים עצמאי בייעוץ אסטרטגי ועסקי לעסקים קטנים, בערב איש משפחה ובלילה מנסה להשתלט על העולם.
גבריאל ויינמן - אבא של אורי יודע על מה הוא מדבר: אבא של אורי ובן זוג של יעל, דבר שמפליא אותו בכל בוקר מחדש. בן 36, מאמן אישי לחיים, מומחה לכלכלת המשפחה ומהנדס מערכת בתעשייה האווירית.
גיא רוה - הבלוג של גיא רוה: הורה גרוש ואב לאיתי. פעיל לקידום חלוקת האחריות ההורית המשותפת בחקיקה ובחברה כיו"ר עמותת "הורות משותפת=טובת הילד". מאמין שעשייה חברתית והורדת חסמים מביאה לשינוי חברתי.
עומר להט - על כוס קפה: בן 32, אבא, בעל, חבר ומאהב פולני. חתן פרס ישראל בציניות, זוכה פרס מפעל חיים בקיטורים.
יובל אדם - קופסת הסבון: בן 37, נשוי לאורלי (ולעבודה), אבא ליואב ויעל. ביד אחת לפטופ, ביד שנייה מוצץ, הולך על החבל הדק בין קריירת הייטק דורשנית לרצון להיות בן-זוג ואב שלא מוותר על הדברים החשובים באמת.
יואב כהן מלמד - תחתית החבית: בן 35, מגיל 16 עם אשתו, אפרת. אבא לנועם (8.5) ואיתי (3.5) ועדיין מנסה להבין מהי הורות. איך מנסים? חוקרים,טועים ולומדים עוד קצת. יש חבית גדולה של ידע שאני מנסה להגיע לתחתיתה. כשאגיע, אודיע.
אליסף יעקב - אבא בלאגן: בן 26, נשוי למורן ואבא לנויה המדהימה. מאמין שאופטימיות זה הפתרון לכל דבר (וכסף וקשרים ומראה טוב, אבל בואו נישאר עם אופטימיות, כי זה דבר שיש לי).
