אז ממש שבוע אחרי שחילקנו טיפים לכולכם על שינה, החלטנו להתלונן קולקטיבית על כל האנשים האלו שנותנים לכולם טיפים כל הזמן. כן, גם אתם מכירים אותם. הם יספרו לכם ברחוב עד כמה הילד שלכם לא מכוסה, ישאלו אתכם בגיל שישה חודשים אם הוא כבר הולך (כי שלהם התחיל ללכת כבר בגיל חודשיים וחצי); הם יצטטו את תאוריות הרצף, השצף והקצף כדי לסכם לכם שאתם צריכים לישון יותר או פחות קרוב אליהם, כי מה שאתם עושים עכשיו, לא משנה מה זה, הוא פשוט לא טוב מספיק.

טוב, נו, כל העניין הזה הוא דיפולט ידוע של החברה הישראלית. הרי גם לנו עוברות המחשבות הללו בראש על בסיס קבוע. ההבדל היחיד הוא שחלקנו למדנו לסתום, בעוד אחרים, טוב, עושה רושם שלפחות חלק מהאחרים אפילו קצת נהנים מזה, למרות ניסיונותינו להתעלם.

מי הם האנשים האלה?

"אצל עומרי שעת האוכל היא קדושה", מספר ינון רטיג. "בנימוס של ילד חצי אשכנזי, הוא הודיע לי שהגזמתי והתחיל להתלונן קצת ולבכות. מכיוון שעם עומרי ואוכל לא מתעסקים, שמתי פעמיי לכיוון הבית, כדי לשחוט לו איזו בננה ושיבולת שועל לארוחת צהרים. בדרך, מאחורי, אני שומע קול שמאוד הזכיר לי מורה שהיתה לי בכיתה ז': "הילד בוכה". בהתחלה לא התייחסתי. מאז העצה שקיבלתי מאחי הגדול, בדרך לבקו"ם, אני לא מסתובב למישהו שצועק "חייל!", אלא אם קרא בשמי במפורש. "הילד בוכה. אתה לא שומע?", נשמע שוב קול של רותי המורה מאחורי. כנגד כל האינסטינקטים שלי… הסתובבתי לראות מה העניין". וכשאנחנו כבר מסתובבים, או אז נפתחים אלינו שערי גן עדן ומברכים אותנו בכל שלל הטיפוסים הצבעוניים והנפלאים הללו, שכל כך חפצנו בהערותיהם. מי למשל? אז ככה:

יש את הידענים:

"אתה נותן לילדים משחקים שלא לגיל שלהם", מצטט אילן שיינפלד את אחד הידענים. "בגיל הזה הם צריכים להכניס דברים לדברים, לפתוח ולסגור, ללקט דברים קטנים באצבעותיהם. זה מפתח להם את המוטוריקה העדינה". או למשל, "למה אתה שומר את הפירות והירקות במקרר? שמור אותם בקערה על השולחן, כדי שלא יהיו קרים מדי לילדים ויהיו נגישים להם". לך תסביר אחר כך, שזרקת המון פירות לזבל, מפני שנרקבו בקערת הזכוכית".

יש את המשווים:

כן, אתם מכירים אותם. הם לא באמת שואלים על הילד שלכם כמו שהם רוצים לדבר על שלהם. עדיין קם לכם בלילה? כן, שלנו ישן לילות שלמים עוד כשהיה בפגייה. "כי ההמנון הישראלי הוא לא 'התקווה', אלא anything you can do I can do better", מתמרמר עומר להט. "וישראלים, לרבות הורים, תמיד ידאגו לציין שאולי הילד שלך כבר יודע להרכיב מגדל בקוביות, אבל שלהם באותו גיל כבר יודע לתפעל את ה-V.O.D של הוט (ובשביל זה צריך להיות מדען טילים)".

יש את קרובי המשפחה המבוגרים

"מעבר לאמירות הידעניות של הבכירים שבהם", מזהיר גבריאל ויינמן. "לפיהן 'כבר לפני 30 שנה החזקנו תינוק בידיים', לא פעם שמעתי מישהו אומר בפסקנות שקר מדי בחוץ ורץ לשים לילד שתי שמיכות וכובע, למרות שההורים שלו החליטו שאין בזה צורך; לא משנה מה דעתכם, הורים צעירים, מספיק שתשימו את הילד באוטו, תסתובבו לכיוון השני לרגע והופ! הוא מאופסן לטיול בסיביר".

את המצקצקים

"הבן שלי הלך קרוב מדי לנדנדה שבה ישבה הבת שלו ובתנופה המתקרבת היא כמעט-כמעט פגעה בו", מספר טל חן. "לא באמת קרה משהו. הספקתי להניח את היד ולהצמיד אותו אלי והפרוג'קטייל של הנדנדה לא היה בטווח, אבל זה היה מספיק 'כמעט ונפגע' בשביל שהאב העילאי יישיר אלי מבט דרך משקפי השמש הכהים ו'יצקצק' לעומתי. המבט הזה המשיך ללוות אותנו לאורך כל הבילוי בגינה. הוא הביט בי כשניסיתי להציע לקטן שלוק מים והוא סירב (והרגשתי נורא ואיום שלא הבאתי לו כובע); הוא הביט בי כשניסיתי לשכנע את הקטן להיפרד מהשמיכי או מהמוצץ ללא הצלחה; כשקראתי לו לשחק עם ילדים נוספים, אבל הוא נשאר עומד בצד ומביט בכולם ואפילו כשנתתי לו חטיף במבה ולא משהו יותר בריא".

את התאורטיקנים

אנשים שיתכן והינם או אינם בעלי מקצוע בתחום, יתכן והם אכן מבינים או שאינם מבינים על מה הם מדברים ולעיתים, סתם, מקדמים את התאוריה הפרטית שלהם שהמציאו בעצמם, למרות שהאסמכתות ממנה והלאה. "זה קורה לדוגמא עם אשת חינוך ממקום העבודה שלי", מצביע גבריאל ויינמן. "שמצטטת תיאוריות התפתחותיות מפה ועד הודעה חדשה. למשל, 'הילדים שלה אלימים או פרינצסות'. זה קורה גם עם כאלה שמסבירים שוב ושוב, במבט מבין ומחנך, למה להביא כלב לחיים זה מצוין לילד ומלמד על אחריות וכישורים חברתיים (ואין בזה ספק) כשהכלב שלהם כבר נשך מישהו קרוב (ללא שום סימן של לקיחת אחריות על המעשה מצדם)".

איכס, מי שם לי ילד על הגב?

שיטות ההתמודדות עם המפגעים הללו הן רבות ומותאמות אישיוּת. "'הילד שלך בוכה. אתה לא שומע?', היא חזרה על עצמה והצביעה על הגב שלי". משתף ינון רטיג בשיטותיו הוא. "'איזה ילד?' שאלתי בתמיהה. היא היססה רגע, כי לא הבינה ושוב הצביעה לי על הגב, 'מה, מה איזה ילד? זה!'. עכשיו היא כבר עמדה ממש לידי. 'מה?' עשיתי את עצמי לא מבין. היא כבר התעצבנה… 'הילד! על הגב שלך! הוא בוכה!".
הצצתי אחורה, כאילו מחפש לראות מה יש על הגב שלי וכשראיתי את עומרי עשיתי את עצמי נבהל. "אוי! איכס! מה זה?", התחלתי לעשות תנועות של אדם שאמרו לו שיש לו ג'וק על הגב, "מה זה? שיט! אוי… כמה זמן אני מסתובב עם זה על הגב? אוי… מה זה? אוף, עכשיו כביסה ו… אוי, נו!", וככה, תוך כדי הליכה מהירה וקולות בהלה וגועל, התרחקתי מהמשוגעת והודתי לה שהעירה את תשומת לבי לדבר הזה שנדבק לי לגב".

כן, אני מתנשא

לעומתו, יש את אלו שדווקא שמחים על העצה. "בחוויה שלי", משתף דוד שמעון. "כולם, ללא יוצא מן הכלל, עושים את זה מתוך האהבה ודאגה. אז כשאיזו גברת נחמדה מעירה לי שהילדה לא לבושה מספיק כשאני מטייל איתה בחוץ – אני מודה לה, בודק את עצמי ואם זה נראה לי הגיוני, אני מכסה אותה קצת יותר טוב. כזכור, הדרך שלי להיות ההורה המושלם עוד ארוכה ומפותלת".

ובינינו, חלקנו בכלל הורים מתנשאים ועילאיים בעצמנו.

"אני יותר טוב משאר ההורים", טוען אליסף יעקב, מתוך עיניו כעובד סוציאלי. "את המחשבה הזאת הייתי חושב לעיתים קרובות ועוד לפני שהפכתי לאבא. אני זוכר שכשהייתי בסופר וראיתי ילד בוכה ומשתולל על הרצפה, מיד הייתי חושב שמשהו לא בסדר עם ההורים שלו ואיזה מסכן הילד שהגיע למצב הזה. אני זוכר שכשהייתי רואה הורה צועק על הילד שלו ברחוב, מיד הייתי מרחם על הילד. וגם על ההורה. אני מתנשא. אני יודע שאני מתנשא ואני בסדר עם זה".

כולנו זקוקים לעצות

אבל האמת היא, שבתכל'ס, לאף אחד בעולם אין בעיה עם עצות, אם הן לא מתקיפות. "אתמול קיבלתי עצה מעדי, האקס שלי", מספר אילן שיינפלד. "אכלנו יחד צהרים ודיברנו כמובן על הילדים. כששמע שהם עוד אוכלים 'מטרנה', אמר לי שהם כבר מזמן אינם זקוקים לזה. כך אמרה לי גם מוניקה, אשתו של בן דודי. "תן להם חלב", אמרה. "זה עדיף". החבאתי את קופסאות המטרנה והכנתי מבעוד מועד המון חלב. ליטר וחצי. הוצאתי אותו מן המקרר, שיהיה בטמפרטורת החדר ומזגתי לכל ילד 240 סמ"ק חלב לבקבוק, במקום 'מטרנה'. הם אכלו ממנו בתיאבון. אני אוהב עצות וזקוק להן. השאלה היא באיזו טמפרטורה הן מובאות. כשהן נאמרות ברכות, לא בתקיפות או באירוניה, אני מאזין להן קשב רב. כשהן הופכות לתוכחה, לביקורת או לציניות, אני מרגיש מותקף ואז אני מגיב בהתאם. כולנו זקוקים לעצות מדי פעם, שתעזורנה לנו לצלוח רגע או תקופת חיים. רק כדאי שתוגשנה בטמפרטורת החדר, עם המון מוך של חמלה מסביב".

הפוסטים של השבוע:

המתייעץ - דוד שמעון: אוהב עצות

המרכיב - ברק שטרית: הורים עילאיים מתנשאים ומרכיבים רהיטי איקאה.

המהורהר - טל חן: נד נד

המקשיב - אילן שיינפלד: 7 פרגמנטים על הורות. ועוד אחד

הבוחן - גבריאל ויינמן: לי יש טיפה יותר ניסיון מלכם. טיפונת

המתנשא - אליסף יעקב: על הורים יותר טובים ועובדים סוציאלים

הבטוח - עומר להט: anything you can do I can do better

הקומיקאי - ינון רטיג: הערת שוליים