לפני כשבוע חגגתי יום הולדת. הפעם לא תכננתי משהו מיוחד ולא דאגתי לשריין את היום ביומן של בעלי. מדוע הייתי צריכה לשריין את היום? כי הרי אם יש משהו משותף לגברים בישראל, זו השכחה הכרונית של ימי הולדת. יש אפילו פרסומת שרואים בה את הבעל מנסה להתניע רכב, כאשר אשתו עומדת ללדת כל דקה והוא לא זוכר את קוד הרכב, אז אשתו צועקת לו: "אין בעיה. זה תאריך הלידה שלי" והגבר נתפס עם המכנסיים למטה, מה שנקרא.

"אמא, נכשלתי במבחן היום", מודיע בני על סף בכי. "ספר מה קרה", עודדתי אותו להמשיך. "לא ידעתי שיהיה מבחן היום, אז לא הייתי מוכן אליו".

"על מה אתה בוכה בכלל?", התפרצה בתי לשיחה. "זה לא שהשקעת ולמדת ונכשלת. זה פחות כואב".

"על מה בדיוק את מדברת? גם את נכשלת?", החלטתי לברר. "אה, כמעט נכשלתי", הודתה. "אבל למדת. ראיתי בעצמי", התפלאתי. "מה קרה?"

"לא הייתי מרוכזת מספיק".

אל תבואו בטענות למורה

טוב, זו כבר התקדמות. פעם לבתי היו מיליון תירוצים בדומה לאחיה: לא ידעתי שיהיה מבחן; לא היה מספיק זמן להתכונן; שאלו על נושאים שלא היו בסיכום; זה בכלל לא למדנו וכן הלאה.

"אמא, אני רוצה תותים", מבקשת הקטנה. "תקני לי קורנפלקס של פיטנס", מבקשת הגדולה. "בא לי לנסות את הקשיות האלה עם סוכריות שוקולד בפנים. מה שראיתי בפרסומת", קופץ על עגלת הבקשות גם הבן. ואני? אני מתחילה בתירוצים: "תותים לא קונים בסופר. כשנגיע לשוק נראה מה קורה. מבטיחה לבדוק את המבצעים על אריזות הקורנפלקס ובמחלקת הפינוקים, אבל לא מבטיחה כלום מעבר לזה".

בקיצור, אני מנמיכה את הציפיות מראש, כדי שלא יתאכזבו כשאחזור מהקניות. הרי אין ברירה. אי אפשר לספק את מבוקשם בכל פעם מחדש, אחרת רשימת הבקשות רק תלך ותתארך ואם פעם יכולנו לפנק אותם בקניות של הסופר בלי חשבון (לא שזה נכון לעשות, אבל טוב שיש את היכולת).

"אמא, בואי מהר לשטוף רגליים", קוראת לי בת השלוש וטסה למקלחת. אני פותחת לה את את הנעליים ועושה את עצמי מופתעת, "ואוו, כמה חול! השארת קצת בגן? נראה לי שהבאת את כל החול הביתה". זה הטקס הקבוע שלנו מאז תחילת שנת הלימודים בגן ואולי עם הקטנה אני משחקת את עצמי מופתעת, אבל בכניסה לגן החדש שנבנה במהלך הקיץ ונפתח קצת בפיגור (לא נדבר על זה), הייתי מופתעת באמת ובתמים ברגע שראיתי את החצר. ממש לא ציפיתי לראות חצר שכולה חול. הלו, אנחנו כבר בשנת 2015!

"נראה לי שאני צריכה לעשות אבחון לילד, היות והוא מתקשה כל כך בלימודיו", אמרתי למנהלת בית הספר של בני. "כן ותזדרזי אם את רוצה שעות שילוב". לא ידעתי מה זה שעות שילוב ולמה אני צריכה אותן, אבל שאלתי: "ואם אעשה אבחון במיידי, את יכולה להבטיח לי שעות שילוב?" תשובתה הייתה: "לא, לא יכולה, אבל ועדת שילוב מתכנסת רק פעם בשנה ושווה לך לנסות".

לפסיכולוג אין מה להוסיף

הלכתי להכין שיעורי בית, התחלתי לברר בנוגע לאבחונים וקיבלתי סחרחורת. כדי להגיע לוועדת שילוב, בית הספר ביקש ממני לעשות לילד אבחון פסיכו-דידקטי. מכון המבצע איבחונים המליץ לעשות קודם כל איבחון דידקטי.

בתי חזרה מצוברחת מלימודים בחטיבת הביניים. "אני לא מאמינה. שינו לנו שוב את המערכת. הוסיפו עוד שעות ואת יודעת שאין לנו הפסקות בכלל?! כל השיעורים במערכת צמודים. אנחנו לומדים 7 שעות ברצף, עם שלוש הפסקות של 15 דקות כל אחת".

הפרעת קשב - בעיה שלא קיימת

אולי דבריה של בתי נראים לכם קטנוניים, אבל בואו נחשוב קצת יחד. בבתי ספר מתפשטת "מגיפת" הפרעות קשב וריכוז. על פי המדריך האבחוני הפסיכיאטרי (DSM), שכיחותה של הפרעת קשב וריכוז נעה בין 7% ל-10% מכלל האוכלוסיה. תחשבו רגע, רק בישראל מדובר בכמעט מיליון אנשים (!) והאחוזים הללו נמצאים בעלייה תלולה משנה לשנה.

אני מתכננת אירוע בת מצווה לבתי. "מה, באמת?", שואלים אותי. דווקא ממך לא ציפינו, אבל בטח את עושה את זה אחרת. משהו עם משמעות, נכון?" ואני מגמגמת. לא יודעת מה לענות.

נכון, בעידן שלנו מסיבת בת המצווה הפכה להפקה של ממש וכל אחת עושה אירוע מושקע משלה, שמעלה את הרף גם לשאר הבנות ומוסיף לחצים על ההורים. ועדיין, אני מסתכלת על זה אחרת. לדעתי, מה שחשוב יותר, זה מה עומד מאחורי הרצונות של הילדה. כאשר הצענו לבתנו לבחור בין טיול בחו"ל לבין אירוע, היא לא התלבטה כלל ואמרה שהיא רוצה לחגוג עם משפחתה הרחבה ומבחינתה שנחגוג במקום הכי צנוע שיש, העיקר שכולם יגיעו. כמובן שמיד הסכמנו.

השבוע כבר נכנסנו למרתון של ישיבות הורים בבתי הספר, שמטרתן העיקרית היא לאסוף צ'קים מהורים למימון כל מה שלא נכנס ל"חוק חינוך חינם". ברוכים הבאים לחינוך חינם, בדפים שלפניכם תוכלו לראות כמה זה יעלה לכם השנה. "אז יש לנו את סל התרבות וסל הטיולים ומסיבות הסיום ומה זה סעיף סביבה מתוקשבת?", שאלתי. "זה כולל הוצאת עיתון וגם בניית אתר בית ספר". "אה... ומה זה עיצוב סביבה והעשרת הסביבה?", המשכתי. "נו, זה גם לקניית חומרי אמנות וכל העיצוב המדהים הזה שאת רואה כאן מסביב, את מבינה?".

אני מבינה הכל.

"ברוכה הבאה לעולם האמיתי", זה מה שבא לי לענות למלי גרין על הטור שכתבה כאן השבוע ולכל המתלהמים במגזר החרדי כנגד קיצוץ הטבות כאלה ואחרות. ברוכים הבאים לעולם שלנו. מה, ביטלו לכם את הסבסוד לצהרונים? לא ידעתי בכלל שקיים דבר כזה. שנים שאנחנו משלמים אלפי שקלים לחודש עבור צהרונים ומעולם לא קיבלנו שום הנחה בנדון. עכשיו ביטלו לכם הטבות במעונות היום? אוי... אני, אישית שילמתי משכורת שלמה לגני הילדים, מגיל אפס ועד גן חובה ורק עכשיו זכיתי לקבל גן לבתי בת 3 במימון המדינה (וגם זה מלווה בקשיים רבים). למה אני צריכה לממן צהרונים ומעון ל-11 הילדים שלך?

מה כבר אפשר לאחל לנו ולילדינו לשנת הלימודים החדשה? הרי כתבתי כבר כל כך הרבה פוסטים בנוגע לבעיות במערכת החינוך בארץ וכלום לא השתנה. כתבתי על ימי החופש המרובים; על מבחני המיצ"ב המיותרים; על העלויות המופרזות של סל הספרים; על הזלזול בשיעורי ספורט ומוסיקה; על חוסר המשמעת; על חוסר הכבוד למורים; על התלבושת האחידה ועוד.

כולם מדברים על שיוויון

יש הרבה נקודות טעונות שיפור במערכת החינוך שלנו. אבל במבט על, הבעיה מתחילה לדעתי בתפיסה לא נכונה בנוגע למה חשוב באמת. כך למשל, כשמדברים על הגישה של מערכת החינוך והמצב בה, מיד מזכירים את עניין הפערים וחוסר השיוויון.