לפני כשבוע חגגתי יום הולדת. הפעם לא תכננתי משהו מיוחד ולא דאגתי לשריין את היום ביומן של בעלי. מדוע הייתי צריכה לשריין את היום? כי הרי אם יש משהו משותף לגברים בישראל, זו השכחה הכרונית של ימי הולדת. יש אפילו פרסומת שרואים בה את הבעל מנסה להתניע רכב, כאשר אשתו עומדת ללדת כל דקה והוא לא זוכר את קוד הרכב, אז אשתו צועקת לו: "אין בעיה. זה תאריך הלידה שלי" והגבר נתפס עם המכנסיים למטה, מה שנקרא.

גם אם תכתבי לו את התאריך על המצח - הוא לא יזכור

כן, משום מה להרבה גברים יש בעיה עם תאריכי יום הולדת והאמת היא שאם לא תכננת לטוס לחו"ל או לצאת לבית מלון לכבוד יום הולדתך, לא ממש יעזור לך לשריין תאריך ביומן וגם הודעה מפייסבוק לא תניב יותר מ"מזל טוב" על הקיר שלך. למה? כי הוא פשוט לא יודע מה לעשות עם זה. הוא לא אוהב את ההתעסקות הזאת עם ימי הולדת והוא מרגיש עם זה כמו שמרגיש ילד כשלפניו מבחן שהוא לא מוכן אליו. ברור שהוא לא זוכר את התאריך. גם אם תכתבי לו אותו על המצח, הוא יימצא את הדרך להדחיק את כל העניין. תסמכי עליי, הפתרון היחיד הוא לתכנן את הכל בעצמך ולשלוח לו הודעה עם כל הפרטים הנחוצים. רק כך תוכלי ליהנות ביום הולדתך.

אנו הנשים, רואות בימי הולדת וימי נישואים חלון הזדמנות להביע את אהבתנו. אנחנו זוכרות את התאריך היטב, מכינות הפתעות, משקיעות ומצפות לזכות לאותו יחס ביום הולדתנו, כך שזה הופך לסוג של מבחן לבן הזוג. תוסיפו לזה את כל מה שרואים בסרטים, את כל המחוות הרומנטיות והגברים הרומנטיים ותבינו עד כמה טעון כל העסק. מדוע גברים אחרים יכולים ואתה לא? מה, אתה לא אוהב אותי?

במשך שנים "ביליתי" במקום הזה, בתסכולים וכעסים מיותרים, ברדיפה אחרי השוויון במערכת היחסים. התאמצתי והשקעתי ואני מצפה לקבל בתמורה לא פחות ואף יותר. "אני תמיד זוכרת לקנות לך מתנה מראש, אז אל תספר לי שרצית לבחור יחד, פשוט תודֶה ששכחת", "אני יודעת לבחור לך מתנה, כי אני, בניגוד אליך, משקיעה בזה קצת יותר מדקה וחצי", "למה אתה אף פעם לא מארגן לי איזו מסיבת הפתעה?", "איך זה שאני צריכה להזכיר לך את יום ההולדת שלי שבוע מראש ואתה עדיין מצליח לפשל?" בקיצור, אתה צריך להתאמץ בשבילי, בדיוק כמו שהתאמצתי בשבילך. נשמע הוגן, לא? אז זהו, שאולי זה הוגן, אבל זו סוג של משימה בלתי אפשרית עבורו. כל הגברים הרומנטיים נמצאים בהוליווד וכאן בישראל, לגברים לא ממש אכפת מימי הולדת. מי שלא מאמין לי, שיקרא תגובות לפוסטים שנותניםעצותלסובלים מהשכחה הכרונית הזאת. כמה שיותר מהר תפנימי שאין שום קשר בין התנהגותו של בן זוגך ביום הולדתך לבין הרגשות שלו כלפייך, כך מהר יותר תפטרי מכל המטענים והמשקעים הקשורים ליום הזה.

אם אני לי - מי לי?

לא מזמן נתקלתי בכתבה על אמהות שמפיקות אירועים ברמה בינלאומית לילדיהן הקטנים. באו נעזוב בצד את הויכוח האם הן מגזימות או לא. לפי מה שאני מבינה, נשים אלה משקיעות המון שעות, מחשבה ואנרגיה במסיבות, לא מתוך איזשהו לחץ חברתי או רצון להשוויץ, אלא כי הן פשוט נהנות מזה, נהנות מהעשייה עצמה. מה שהדהים אותי זה שכשנשאלו על ימי ההולדת שלהן, התשובות היו בסגנון של "לעצמי אני לא עושה כלום", "אני מחכה שיעשו לי" ואני מאמינה שבין השורות זה גם "אני מצפה שיעשו לי" ואולי גם "אני מצפה שישקיעו לפחות כמו שאני משקיעה". אז השאלה שלי היא: אם את נהנית כל כך מכל ההתעסקות הזאת, מהסיפוק שזה גורם לך, למה את לא מאגנת ימי הולדת גם לעצמך? הרי זה די ברור שלא משנה מה יעשו לך, זה אף פעם לא יהיה ברמה שאת מצפה. את בעלת הכישרון. לא בן זוגך! אז מדוע להסתפק במועט או להתאכזב בכל פעם מחדש? פשוט ארגני לך מסיבה בדיוק כפי שאת מדמיינת אותה.

אני הגעתי למסקנה הזאת מזמן ומאז לא התאכזבתי אף לא פעם אחת. כן, אני אוהבת ימי הולדת ואני נהנית מלתכנן הפתעות ומסיבות. כן, אני מארגנת ימי הולדת לכולם במשפחה וגם אבי פונה אליי בכל שנה שאארגן משהו לאמי. וכן, גם לעצמי אני זו שמארגנת, אבל הרי אני נהנית מזה. ומה אתם יודעים, מתברר שיש הפתעות בחיים! ביום ההולדת השנה, למשל, הופתעתי בגדול. זכיתי למחווה רומנטית על הבוקר, כמו בסרטים: פרחים, שלטים, מגדל של מתנות ואפילו עוגה מעוצבת. תחילה לא הבנתי מה קרה לבעלי, האם חלה במשהו? ורק כאשר התחלתי לפתוח את המתנות קלטתי - בתי הבכורה עומדת מאחורי זה. הילדה הקטנה שלי גדלה ואמנם היא רק בת 12, אבל היא כבר מסוגלת לארגן, להפעיל, לשכנע, להזיז ואף לבחור מתנות יום הולדת לשביעות רצוני. אין כמו כרומוזום X, תודו!