"אמא, נכשלתי במבחן היום", מודיע בני על סף בכי. "ספר מה קרה", עודדתי אותו להמשיך. "לא ידעתי שיהיה מבחן היום, אז לא הייתי מוכן אליו".

"על מה אתה בוכה בכלל?", התפרצה בתי לשיחה. "זה לא שהשקעת ולמדת ונכשלת. זה פחות כואב".

"על מה בדיוק את מדברת? גם את נכשלת?", החלטתי לברר. "אה, כמעט נכשלתי", הודתה. "אבל למדת. ראיתי בעצמי", התפלאתי. "מה קרה?"

"לא הייתי מרוכזת מספיק".

אל תבואו בטענות למורה

טוב, זו כבר התקדמות. פעם לבתי היו מיליון תירוצים בדומה לאחיה: לא ידעתי שיהיה מבחן; לא היה מספיק זמן להתכונן; שאלו על נושאים שלא היו בסיכום; זה בכלל לא למדנו וכן הלאה. עברנו את הסרט הזה איתה ויצאנו ממנו. היום היא תלמידה מצטיינת (כמעט בלי פספוסים, טפו, טפו, טפו). ושלא יהיה אי הבנות. לא במסגרת בית הספר היא למדה להצליח במבחנים.

אולי זה נראה לכם אבסורד, אבל מערכת החינוך מספקת לתלמידים בעיקר מידע והרבה. תוסיפו לכך בעיות קשב וריכוז שיש כמעט לכל ילד שני ותבינו עם מה הם חוזרים הביתה. נכון, יש קצת חזרות על החומר ותרגולים, אבל בהחלט לא מספיק ובוודאי לא לילד עם קשיי למידה. והכי חשוב, אף אחד לא מלמד את הילד שלכם כיצד ללמוד. זהו תפקידכם נטו. מדוע לדעתכם מבקשים חתימה שלנו על כל מבחן? אם חשבתם שזה נועד רק כדי לידע אותנו, תחשבו שוב. מורה עם ארבעים ילד בכיתה לא מסוגלת לתת יחס אישי לכל אחד ואחד. ואולי זה לא צודק ולא הוגן, אבל אם לילדכם יש קשיים, אל תבואו בטענות למורה.

אני אישית הייתי תלמידה טובה. הלך לי ממש בקלות והאמנתי שנכשלים הם כאלה שלא אכפת להם ולא בא להם להשקיע ולטרוח לקראת המבחן. רק לאחרונה, בעקבות קשיים של ילדיי, הבנתי שלא כך הדבר. הבנתי שישנם ילדים שמשקיעים המון זמן ועבודה ועדיין נכשלים. אם זה בגלל קושי לארגן את החומר או קושי להבחין בין עיקר לטפל או אפילו בגלל בעיית שליפה מהזיכרון. אין זה משנה. כולם קשיים אמיתיים, שצריך לדעת להתמודד איתם.

את מי הילד יאשים בסוף?

לדעתי, אם אתם רואים שהילד נכשל במבחנים, אל תאשימו את המערכת. השקיעו מזמנכם במעקב אחר עבודתו. אין מה לרוץ לשום מקום אחר כדי לחפש פתרונות. לאן שלא תגיעו, ישאלו אתכם ים של שאלות בנוגע להתהלותו, התנהגותו, הרגליו וכדומה.

גם למידה עם מורה פרטי יכולה להיות חסרת תועלת, לפי דברי יעל רוטנברג, כותבת הספר "קל להצליח במבחן": "לפעמים אין 'כימיה' בין המורה לתלמיד; לפעמים יש לילד יכולת ללמוד לבד וקשר עם מורה פרטי עלול להחליש אותו", היא כותבת בספרה. במילים אחרות, אין מה למהר להוציא כסף על מורים פרטיים. קודם כל הפשילו שרוולים ובררו באילו קשיים נתקל הילד שלכם. רק לאחר מכן תחליטו מה לעשות ויש מגוון דרכי פעולה.

יש הדרכות באינטרנט, יש ספרים, יש, מתברר אפילו, שיטות למידה ממוקדות מטרה, כמו שיטת האצבעות, שנועדה ללמד את לוח הכפל. יש דרכי למידה שלא הייתם מעלים על דעתכם בכלל. למשל, לילדים שמתקשים בלימוד חומר ריאלי, יעל רוטנברג ממליצה ללמוד תוך כדי תנועה ואני יכולה להעיד שבני זוכר ומתרכז טוב יותר כשהוא בתזוזה. אבל שוב, כל ילד והשיטות שלו. מה שעובד עם אחד, לא בהכרח יעבוד עם השני. שלא תבינו אותי לא נכון. אפשר ומומלץ להסתייע גם במורים של ביה"ס. לעתים זה עוזר. גם להם יש טיפים, אבל הפנייה צריכה לבוא מכם. אתם צריכים להראות שאכפת לכם, כי אם לא אכפת לכם, אז למי כן?

ובכן, הבשורה הטובה היא שאפשר לעזור לכל ילד והבשורה הרעה היא שאי אפשר לברוח מאחריות הורית בנדון. אנחנו צריכים לתת להם את הכלים לעתיד. ילד שנכשל במבחנים, לא מצליח להוציא בגרות. ילד שלא הוציא בגרות, מתקשה בבניית קריירה ומציאת עבודה. ואז מי יממן אותו, אל מי הוא יבוא לבקש כסף למחייה ואל מי הוא יבוא בטענות? את מי הוא יאשים בכל כשלונותיו? לא את משרד החינוך, זה בטוח.