"נראה לי שאני צריכה לעשות אבחון לילד, היות והוא מתקשה כל כך בלימודיו", אמרתי למנהלת בית הספר של בני. "כן ותזדרזי אם את רוצה שעות שילוב". לא ידעתי מה זה שעות שילוב ולמה אני צריכה אותן, אבל שאלתי: "ואם אעשה אבחון במיידי, את יכולה להבטיח לי שעות שילוב?" תשובתה הייתה: "לא, לא יכולה, אבל ועדת שילוב מתכנסת רק פעם בשנה ושווה לך לנסות".
לפסיכולוג אין מה להוסיף
הלכתי להכין שיעורי בית, התחלתי לברר בנוגע לאבחונים וקיבלתי סחרחורת. כדי להגיע לוועדת שילוב, בית הספר ביקש ממני לעשות לילד אבחון פסיכו-דידקטי. מכון המבצע איבחונים המליץ לעשות קודם כל איבחון דידקטי. בקופת החולים הציעו השתתפות חלקית, אבל רק על אחד מהם ואם אתם לא בעניינים, כדאי שתדעו שמדובר בעלויות של אלפי שקלים. בקיצור, החלטתי שקודם כל, הכי חשוב לסיים את כל הבירורים עד תום ורק אז לפעול.
התחלתי לחפור עוד קצת בעניין והסחרחורת הפכה לכאב ראש נוראי. מתברר שהמערכת דוחפת אותנו לעשות איבחון פסיכו-דידקטי. משרד החינוך מתעקש על הערכה פסיכולוגית כאסמכתא לוועדת שילוב, המאפשרת לקבל עזרה במסגרת בית הספר, כגון הוראה מתקנת, טיפול באמנות, סיוע פרטני ועוד. קופות החולים נותנות באופן חד פעמי הטבה של השתתפות בעלות האבחון לבחירתכם. אתם יכולים לגשת לאבחון המורחב שהוא פסיכו-דידקטי ולקבל את ההטבה או להסתפק בהטבה לחלק הדידקטי ואז להשלים במידת הצורך את החלק הפסיכולוגי, רק שעבורו תצטרכו לשלם את המחיר המלא.
הכל טוב ויפה, תגידו. עושים את האבחון הפסיכו-דידקטי, לפי בקשת בית הספר, מה שגם משתלם יותר מבחינה כלכלית. איפה הבעיה? אז זהו. הבעיה היא שבאבחון פסיכו-דידקטי ניתן דגש על ההערכה הפסיכולוגית, היות ומי שמבצע אותו הוא פסיכולוג חינוכי ומבחינת תפקודי הלמידה אצל ילד, אבחון זה נותן מענה חלקי בלבד. כלומר, לא ניתן לבנות על פיו תכנית של הוראה מתקנת, שלמענה ביצענו את האבחון מלכתחילה.
מה שלמעשהכדאי לעשות (בלינק תמצאו דעת מומחה), זה בדיוק ההפך ממה שמציעים לכם. זאת אומרת, לגשת קודם כל לאבחון הדידקטי, לבחון לעומק את כל הקשיים של הילד ולקבל המלצות לטיפול והמלצות להתאמות בבית הספר. אגב, בבתי ספר שמחים לקבל את ההמלצות האלה. זה מקל אליהם מאוד. והשלב הבא תלוי בתוצאות האבחון וברמת הסיכון שאתם נוהגים לקחת. אם בא לכם להמר על כך שילד יקבל שעות שילוב, לכו תעשו השלמה של החלק הפסיכולוגי. אחרת, אתם ממש לא זקוקים לו. "אין לי הרבה מה להוסיף על האבחון הקודם", אמר לי הפסיכולוג. "הכל נכון. נו, ויש לך עכשיו את האישור שאת צריכה לבית הספר". בחיים שלי לא שילמתי כל כך הרבה כסף רק עבור חותמת.
לקות הלמידה לא נגמרת כשפג תוקף האבחון
אז אני לקחתי הימור, היות והבנתי שבני זקוק להוראה מתקנת ובאופן אינטנסיבי, כך שגם אם אקבל מבית הספר משהו חלקי ביותר, זה עדיין ישתלם בסוף, אבל כל הסיפור הזה מעלה מספר שאלות. שאלה ראשונה: מדוע משרד החינוך מתעקש על ההערכה הפסיכולוגית? היא לא תורמת מאומה וגם אין באפשרותה להחליף את החלק הדידקטי. ואם צריכים חותמת, עדיף שייקבעו פשוט רשימת מכונים שמקובלים על משרד החינוך וזהו. אני בטוחה שהדבר גם היה מקל על קופות חולים. ה"מסכנים" לא יודעים איזו הטבה לתת ומתי. שאלה שנייה: מדוע צריך לחזור על האבחון הזה בכל כמה שנים ובכל מעבר, למשל מהיסודי לחטיבת הביניים? הרי יוצא שאם עשיתי אבחון לילד בכיתה ה', לאחר שנתיים בלבד אני צריכה שוב להוציא אלפי שקלים (אין כבר הטבה של קופת חולים, שימו לב) כי הילד עלה לחטיבה.
לפי הבנתי, לקות למידהנובעת מגורמים ניורו-התפתחותיים. לפיכך היא בדרך כלל נמשכת לאורך כל חייו של האדם ולכן גם אם ילד שיפר את הישגיו בעזרת הסיוע הניתן לו, זה לא ביטל את ההפרעה הקיימת ואין שום צורך לבחון את זה שוב ושוב. ולבסוף, משהו ממש בסיסי: מדוע משרד החינוך לא מקל עלינו ההורים ומפרט לנו בצורה ברורה ומובנת בנוגע לזכויותינו בנדון, מה אפשרויות הסיוע העומדות לרשותנו, מי זכאי להן ומה הקריטריונים? מדוע אנו צריכים לגשש באפלה? אם אתם אחראים על חינוך ילדינו, תנו לנו, ההורים, לעזור לכם.
