אבל מחקתי אותו.

וזה מה שיש לי לומר על האירועים האחרונים:

"מעלה, מטה, שמאל ימין,

כולנו כאן רצים,

כי מה שמייבש זה המירוץ, הברבורים,

שוב קדימה ואחורה זו המעלה -

כי למרוץ הזה אין סוף ואין לו התחלה!"

אליס בארץ הפלאות:

ואז זה הכה בי כמו בקורנס חד להב.

גם כשאני גורשתי מביתי, וגם כשהעזתי לומר דברים בסרט "סוררת" שעסק באוטובוסים נפרדים, הוכפשתי והושמתי ללעג בכל אתר חרדי מצוי. מה לא כתבו שם? קיללו אותי בכל מה שאפשר. נוצר שם רושם של קהילה מתוקה ומלאת תמימות, שאני כאחת שעזבה ו"מתייסרת" בדרכה החדשה, חוותה גחלים על ראשה בכדי להצדיק את הצעד שעשיתי.

לזכותי נצברו כמה הישגים מרשימים היום: לימדתי או יותר נכון, הכרחתי, את בכורתי הנפלאה לקפל תחתונים וגרביים ולשים במקום. ניפצתי להנאתי את מיתוס הדבש של הסבתות, כי הגרון שלי עדיין שורף כמו נר התמיד הניצב באושוויץ, וככה בערב, כשהילדים כבר עטו חלומות מפלנל, וכוסות השוקו המלאים עד חציים עמדו מבוישים על השולחן של איקאה, ואני נמסתי לתוך הפוף האדום הגדול, מצאתי את עצמי מנהלת שיחה כואבת עם חברה שלבה נשבר לאחרונה.

קמתי בבוקר ונשמתי אותך חזק. נזכרתי בכל הדברים ההזויים שאמהות יכולות לעשות למען הילדים שלהם. ואני יודעת היטב שאם לא היית נלחמת כמו משוגעת על הילד שלך, זה שברגע שהוא יצא ממך נתת לו את ההבטחה המקודשת להגן עליו מרע, כמה שרק תוכלי, אם לא היית צורחת ועושה הכל הכל למענו, הוא לא היה פה היום.

לעולם יתפוצץ לי הלב מהקסם העצוב של קול השופר, המחרחר והנשנק והמוזר. ותמיד אתגעגע לניגונים היפים ששמעתי בבית הכנסת.

אם אתעלם לרגע מהקוצים האיומים והנוראים שצצו על ישבני כל אימת שהיה עלי לשבת בעזרה עם מחזור התפילות, ההיפריוּת שלי גואה לשמיים, והחזן משורר ומזמר ומתחטא. וקולה של מקהלת גברים מלווה אותו, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת על כסאי. בשבילי המשוואה היתה: תפילה = סיוט. סיוט אמיתי.

אין ספק שההצצות הנדירות ונטולות הפואנטה, אותן זכיתם לקבל לעולמי, היו מרעישות מאוד. וככה נודע לי שעיניים רעות עוקבות אחרי כל מילה ומשפט שאני מפריחה, בזחיחותי כי רבה, וזה עובר לשימוש ישיר של גורמים עויינים.

מוזר כמה מהר רד הערב בחלוני, כשכל הבתים האחרים עומדים לוהטים תחת אורה הבוהק של שמש יולי ובני האדם יושבים עקודים ברכביהם, בכביש מתחת לבית, מחכים לנוגה ירוק שיפציע ברמזור.

כשההורים שלי היו בגילי הם ישבו מצחקקים ברכב המשפחתי והיו להם חברים חביבים וצעירים. בחופשה אנו הילדים היינו משחקים ברחבי כפר הנופש והגדולים ישבו באולם הקולנוע הקטן של הקמפ וראו את "הגשר על נהר קוואי". אותנו גירשו, כי זה היה סרט רק למבוגרים.

450,000 איש יצאו אתמול לרחובות. כמה מרגש ופואטי!!! מאחורי גבו של קריין החדשות החתיך (ה' סגולה?) קרטעו בתחושת שליחות עילאית אנשים סחופי חזון ופרועי מבט, בדרשם צדק חברתי. מהו צדק חברתי? ניסיתי לשאול אותם מאחורי המסך. איפה הוא נמצא?

הסתובבתי באוהלים כשהם היו בשיא פריחתם, עדיין בתולים ורעננים, נקיים משמץ של חזון ממומן, מוקפים באנשים שבאו עם לב רחב. עשיתי שם ארוחת שישי אחת יפה ומרגשת. חברים וגם גיטרות. קידוש נעשה, ושרנו שירים חסידיים בלשון הקודש אל תוך הלילה התל-אביבי הבוער.

"גם אני!" אמר האפרוח"

ואני נזכרת בבית בפרדס כץ שבו גרתי לבד עם שני ילדי הקטנים, לפני שלוש שנים. אני ישנתי בסלון על מיטה וחצי שהחברה הטובה שלי השיגה מאתר אגורה. זוכרת אני את היום שבו הגעתי לדירה הזו עם מזוודה, עגלה, וזוג ילדים טרוטי עיניים.