מוזר כמה מהר רד הערב בחלוני, כשכל הבתים האחרים עומדים לוהטים תחת אורה הבוהק של שמש יולי ובני האדם יושבים עקודים ברכביהם, בכביש מתחת לבית, מחכים לנוגה ירוק שיפציע ברמזור.

כשההורים שלי היו בגילי הם ישבו מצחקקים ברכב המשפחתי והיו להם חברים חביבים וצעירים. בחופשה אנו הילדים היינו משחקים ברחבי כפר הנופש והגדולים ישבו באולם הקולנוע הקטן של הקמפ וראו את "הגשר על נהר קוואי". אותנו גירשו, כי זה היה סרט רק למבוגרים.

(צילום: שרה איינפלד)

הפוסטים הקודמים:

רק אני לא הצלחתי ללמוד שיש דברים שצריך לעשות בשקט. הייתי שובבה כנער מחוצקן ועפתי עם האופניים לתוך כביש מהיר, כי מרוב תאוצה הגדר התרסקה להמון חלקים עצובים ורעי מראה. ותמיד המורות כעסו עלי. וגרביי השתרבבו ואצבעותיי הזריזות עקפו את תוכנות ההגנה והרסו את חדר המחשבים של הסמינר כשניסיתי לחדור לאינטרנט. ועשיתי המון בושות.

"היא מאוד מאוד מודרנית", אמרו השדכניות באנחה ובחיוך כובש פנו לעלעל ברשימה הארוכה של הנשמות הטריות והלא מודרניות שאותן יהיה קל לשדך. מודרנית! אני רק יכולה להיזכר בפרץ של לעג בסוודר התכול והצמוד מעט שאותו לבשתי יום אחד לסמינר. לא הוד היה בו ואף לא הדר. חסר כל פואנטה ותוחלתו שיממון עד.

בדרכי לסמינר רכב עצר לידי בחריקה. פניה המזועזעים של אמי ניבטו מן החלון. "לא עם הסוודר הזה". היא כעסה כעס רב. רב מאוד.

"את בשידוכים! השתגעת?" אט אט התמלא ארון הבגדים של הוריי בפריטי לבוש מוחרמים. ואז אלוהים נעתר לתפילות כולם. וכשהתארסתי ראיתי בעיני רוחי את השנים היפות האלו של האנשים בין גיל עשרים לשלושים וחמש וכרי דשא ירוקים סמאו את דמעותיי בהלכי בדרך כל הארץ, בוהה באוויר המרעל ותוהה למה רק אני אחרת, למה לי זה לא קורה. ושאלתי איפה אותן טיפות ארוכות של מים קפואים על פני נוטפי הזיעה, כמו אלו שזלגו עלי פעם, כשהייתי נערה מופרעת על אופניים וסקטים, כשטיפסתי על עצים אי שם בישימון.

לפני יומיים היה לי זמן לחשבון נפש כשנסעתי לבית המשפט באשדוד. שמעתי את השיר של ריטה בביצוע היפה כל כך של עידן רייכל:

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש, משהו ישתנה,

משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו,

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד,

זה יבוא בטוח בעצמו,

כאילו היה שם תמיד,

וחיכה שנבחין בו.

וזה יבוא, אתה תראה,

הידיים הקפוצות יתארכו,

והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל,

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל.

לא הכל יטלטל אותנו,

לא הכל יכה,

ומה שייפתח לנו,

מחכה.

וככה, רגועה, נכנסתי לבית המשפט. ושם היתה אמא שלי.

הייתי שמחה לתאר אותה כצדקנית אפורת גרביים עם שביס ושפם קלוש על שפתה העליונה, אבל היא פסעה כנגדי בלוּק של ליידי די, עם חולצת מעצבים די צמודה ופאה נכרית שערלים טוו בשער שכם, עקבים לנעליה וענקים לגרגרותיה וחשבתי שאולי סוף סוף פעם אחת היא תביט בי ואני אביט בה ואזכה לנחמה.

אך עורכת הדין שלי תלשה אותי הצידה בפראות, משל הייתי כד חלב שכמעט, אבל כמעט, נגע בפנכה לוהטת ששלקו בה שוקי תרנגולת. "תרגעי מיד", היא אמרה לי. ועדיין הייתי רגועה לחלוטין. ואני עכשיו רגועה לחלוטין. אני קוראת בפרוטוקול את מה שאמא שלי חושבת, את מה שהיא אמרה לשופטים.

חולת נפש

מסוממת

וילדים מסוממים

ומוזנחים

היא הרי לעולם לא תבין למה לא יכולתי לבנות משפחה גוּראית למופת, למה סחפה אותי הסערה ומדוע חבק אותי הרעם. "מגיל שנתיים את לא שלנו, לא קשורה לכאן", ככה היא פעם אמרה.

ואני יושבת עכשיו ונזכרת בה בגילי, ואין לי תשובות. אני לא יודעת למה אני אחרת, למה אמונותיי שונות. למה אני מעדיפה לאהוב ולהיפצע מאשר לא לאהוב בכלל. למה אני יודעת.

רציתי להגיד להם שאני מוכנה לפשרה, ולקחתי את הילדה שלי לבית הספר הדתי, אבל היא בכתה ובעטה. צעקה שהיא רוצה את החברים שלה, שהיא בחיים לא תיכנס לשם ואני לא יודעת מה עוד לעשות.

אז אני סתם יושבת לי עם שמיכה ישנה מהילדוּת וחופרת במוחי כאוגר סנילי עם משקפי קרן ופסוריאזיס. מאוד קשה עלי ההחלטה. אני לא רוצה לריב. גם שם באולם שתקתי ושתקתי. וכשנכנסתי לאוטו שוב ראיתי אותה. ונופפתי לה לשלום בידיי הרועדת מסמים ונסעתי משם הביתה, לאסוף את הילדים המוזנחים מהקיטנות.

אין בי כעס. מאז ומעולם למדתי לשרוד לבד. זה כל כך קסום ובלתי הגיוני שרק בחלוני שקיעה טרופת נשימה ואוויר נקי וכל השאר אביך וחם. ושוב ושוב מתנגן לו השיר הזה. והנה, משהו נגע בי, משהו נרגע בי. לא יודעת אם משהו מחכה וזה לא מפריע לי עכשיו.

אמא שלי בובת קרטון וכאן החיים רוגשים והכל פועם והדם רותח ואני יכולה לחיות כשבא לי ולמות כשבא, והסיגריה שאחרי? אין דבר יפה הימנה.