לזכותי נצברו כמה הישגים מרשימים היום: לימדתי או יותר נכון, הכרחתי, את בכורתי הנפלאה לקפל תחתונים וגרביים ולשים במקום. ניפצתי להנאתי את מיתוס הדבש של הסבתות, כי הגרון שלי עדיין שורף כמו נר התמיד הניצב באושוויץ, וככה בערב, כשהילדים כבר עטו חלומות מפלנל, וכוסות השוקו המלאים עד חציים עמדו מבוישים על השולחן של איקאה, ואני נמסתי לתוך הפוף האדום הגדול, מצאתי את עצמי מנהלת שיחה כואבת עם חברה שלבה נשבר לאחרונה.
קשה לי להסביר לכם, קוראי הנעימים, איך זה לצאת מתרבות שונה כל כך לעולם החילוני, המערבי, הפרוע, אשר בו, תמיד הזהירה המורה, "איש את רעהו חיים בלעו".
מקהילה מגוננת ומשפחה עוטפת, מסירים ועוגות של השכנות שידעו אף את צבע תחתוני, ממקום שנתן לנו אופציה רק להינשא, בלי לאהוב לבד, ובאיזשהו מקום אף הגן עלינו מהכאב שבכך, פתאום אנחנו מוצאות את עצמנו באינדיבידואליזם השורט, זה שהיה חלק מאתנו בסוד, ואף פעם לא פרח במכבש הקהילה. ואז, היום הזה שבו עזבנו הכל, רק החזיר אותנו אחורה מבחינה התפתחותית.
בגיל 24 מצאתי את עצמי מתמודדת לבד עם שני ילדים, ועם תהליך אמיתי, באלוהים, אמיתי עד דמעות, של גיל הטיפש עשרה של עצמי, שבכל מקום אחר קורה הרבה הרבה קודם.עד אז, ואני יודעת שזה נשמע נורא, לא הכרתי את עצמי באמת, לא היתה לי אישיות. אהבתי מה שאמרו לי שכדאי ונכון לאהוב. שנאתי ספרדים כי כך רצה הקולקטיב, וחילוניים, כל אותם יצורים בעלי סכינים קפיציות מתחת לחגורה, היו מהלכים עלי אימים. חייתי במרובע סגור עם כללים משלו, שדרש הומוגניות מטרידה מכל באיו.
ולפתע, הנה העולם. קשה לומר שלא עבר עלי שלב טמטום נפלא, שכלל מסיבות חוף, מסיבות בריכה, מסיבות גג, בחורים זבי חוטם, עקבים עגומי מבע, גלולות נגד טשטוש, ריקודי סלסה סוערים, ואין מחק את המיותר, להיפך. הכל היה שם.
ועכשיו משגדלתי, מעט מדי, מאוחר מדי, אני חושבת פתאום על אהבה. אני שומעת את הדמעות בקולה של חברתי. ותובנה נוראה עלתה במוחי. איך זה שהגענו אחרי ילדוּת כואבת ופוצעת, היינו שונות ואחרות, עברנו תהליכים, ולא רצינו לתת את הלב שלנו לאף אחד. ואז פתאום בגיל 29 היא מתאהבת לי כמו בת 16, אהבה ראשונה בחיים, אחרי כל המחסומים שהיא היתה צריכה לשבור בשביל להגיע לשם, אחרי הדילוג המטאורי מתרבות לתרבות, אחרי שחצי ממה שקורה לה ביום יום הוא עדיין חלום, ובחלקו בלהות בגלל ההתמודדות עם נקמת העבר.
והכי קודרת העובדה שאי אפשר להשוות צער של בחורה חילונית, רגילה, על פרידה מבחור, לצער והעצב שחווה בחורה שהגיעה מהעולם האחר. שהיא כל כולה קרע מהלך שקשה להסבירו במילים. ולא שקשה לחיות בעולם אינדיבידואלי ובודד כל כך, כי תכלס זה מה שרצינו. שקט, לבד, החיים שלנו, הילדים והבית בלי אף אחד שמחטט בסביבה, בלי אירועים משפחתיים רבי רושם וחתונות מלוקקות שבהן ההצגה אף פעם לא נגמרת, וחיוכים מזויפים של זוגות מבולבלים, וקנדילברות וכללים, להלן: "בעלי לא מרשה". כשהיא בכתה, אמרתי לה, יש אלוהים אחר. אין סיכוי שעם כל הרוח והנשמה שבך אין איזה אלוהים שאוסף את הדמעות הללו ומביא לך אהבה.ועדיין, עדיף לנסות, ואז להפגע, ולהקרע לשבבים, ולהתחפר בפוך ולא לרצות לראות את העולם, ולמות מבכי, ולהביט בתיעוב בעינינו הטרוטות במראת האמבטיה ובשערנו המדובלל, ולאכול גלידות מסטיק ולא לקפל כביסה שנתיים.
עדיף מאשר לא לאהוב אף פעם.
אני מסתכלת עליה, עלינו, בלי הורים, חיות לבד, נלחמות על כל פיסה של משהו לילדים, מקפלות מחוכים ואיצטלות בשעות הפנאי, מנקות שומן שרוף מסירים כועסים, כוססות ציפורניים, מגלחות רק חצי רגל בכל פעם, ומשתדלות לשתות למוות רק בסופי שבוע כשהילדים אינם. ובסוף כל זה, אני והיא, מדברות על אהבה. באמת. דיברנו היום על אהבה.
משהו טוב עוד יצא מזה אני נשבעת.אההה... אהבה!
