450,000 איש יצאו אתמול לרחובות. כמה מרגש ופואטי!!! מאחורי גבו של קריין החדשות החתיך (ה' סגולה?) קרטעו בתחושת שליחות עילאית אנשים סחופי חזון ופרועי מבט, בדרשם צדק חברתי. מהו צדק חברתי? ניסיתי לשאול אותם מאחורי המסך. איפה הוא נמצא?
הסתובבתי באוהלים כשהם היו בשיא פריחתם, עדיין בתולים ורעננים, נקיים משמץ של חזון ממומן, מוקפים באנשים שבאו עם לב רחב. עשיתי שם ארוחת שישי אחת יפה ומרגשת. חברים וגם גיטרות. קידוש נעשה, ושרנו שירים חסידיים בלשון הקודש אל תוך הלילה התל-אביבי הבוער. אני במכנס קצר וחולצת בטן, והקדוש ברוך הוא ניתז מפי בהמיה חלקית, מתוך מקום טהור כזה ויפה, באמצע השדרה שפניה כפני חורש טבעי, אם נשכח לרגע את סניף טוני ווספה, המזנב בגסות קפיטליסטית, ובחוסר התאמה, במראשותיה.
הפוסטים הקודמים:
והיום בבוקר אני קמה שוב למציאות הזויה, התואמת בדיוק רב את שכנותינו ותאומותינו למהפכה, מצרים, איראן ולוב. בתי הבכורה ויפת העיניים הלכה היום בעליצות לכיתה ב', בבית ספר לא דתי אבל בעל מסלול מיוחד של תגבור לימודי יהדות, כי המסורת חשובה. זה לה היום השלישי. בני בן הארבע וחצי מחכה בבית לצו בית המשפט שיכריע האם יוּתר לו ברב חסד להמשיך לבקר בגן העירייה הקבוע שלו, יחד עם כל החברים, איתם הוא חולק שניצלים כתומים ומריצות מלאות חול, מגיל שנה וחצי.
הוא יושב ומשחק במחשב, מריץ עם העכבר מפלצת שמנמנה כלשהי בצבע ירוק על המסך, ואני רוכנת מעליו, מנשקת אותו על העורף, וכמו כל אמא פולניה טובה, פשוט מציקה לו. הוא פונה אלי בחיוך רחום ומבטיח לי שעוד מיד יהיה לו זמן אלי, כשנשב לפתור תרגילים ביחד (כן, הנרד הקטן אוהב מספרים. פתאום). לילדים שלי אין אבא. כבר אמרתי את זה, נכון? אבל זה לא מפריע לו או למדינה לשלב בצורה אקראית כמה ציטוטים בלתי תואמים מספר החוקים, כדי להכריח אותי לשלוח אותם, אחרי שלוש וחצי שנים של חינוך ממלכתי, לבתי ספר, ותחזיקו טוב: דתיים תורניים!
אחרי שנתיים של שקט נזכרו כולם להצטעק ולמחות על העוול הנורא, כיצד הפניתי עורף לקהילה שלי? איך העזתי לקחת משם שני ילדים זכים וחפים, שבמקום שכל חייהם יפטרו מלשלם ארנונה, יחממו את כיסאות הכויילל עם ישבנם הרך, בימים שבהם יש ביקורת של מרד הדתות כמובן, במקום זה העזתי לגדל אותם במקום מערבי שפוי שיתן להם קודם כל, את הזכות לחשוב ולבחור, ומיד אחרי זה דרך פתוחה לחיים נורמליים של ילדים, אפשרות ללכת לצבא וללמוד לימודים גבוהים, אפשרות להיות הומואים או מנהיגים או סתם יבואני קוקוס, דבר פעוט שכולה יתרום טיפה לכלכלת המדינה.
אז על הפשע האיום הזה אני והם נענשים: לא עוד החברים המוכרים, לא עוד בית הספר האהוב, ישימו על הילד ציצית, יכריחו את הילדה שלי ללבוש חצאית וללכת למקום זר ומפחיד ובלתי מוכר, מתוך תקווה סמויה שככל שהיא תשנא יותר את בית הספר החדש, ככל שהיא תסמיק יותר בעת התפילה, כשכל הילדות ימלמלו בחדווה ורק היא לא תדע מה לעשות, כך היא תשמח יותר לשמור שבת ולכבד את המועדים בטיכלה ובגאלע טייק-אווי.
ולכן כשהבטתי בעיניה של הבחורה פרועת התלתלים שקיפצצה לימין הקריין, לא הצלחתי להתחבר באמת למה שקורה שם. היא, כולה נערה-אשה בגילי, מדמיינת שהיא חיה במערב, ואילו אני בבית עם שני ילדים נמים, לא יודעת מה יהיה מחר, ושם צריכה להיות המהפכה החברתית האמיתית, לפני תוספת תקציבים, לפני שיפור הכלכלה, לפני כל דבר. קודם כל, תנו לנו במדינה הזו לבחור. הדבר הראשוני והקטן הזה שפותח את מגילת העצמאות האמריקנית עוד לא קיים כאן. כבוד האדם וחירותי, חופש המחשבה והדעה. איפה זה? כל עוד אצטרך כל חיי להקריב את הילדים לחברה עתיקה, מתנשאת, נצלנית, ובעיקר נוטשת, כל עוד אצטרך להחביא את דעותיי, לשקר לילדיי, לוותר על הכל כי העזתי לצאת משם, כי עצרתי את האונס, הבורות, צרות המוחין וחוסר כבוד האדם והברחתי משם את ילדיי בזמן, ובכן, כל עוד זה קיים פה, מבחינתי הבסיס מעוות ולוקה בחסר. אם אסור לי לחשוב ולחיות כמו שאני מבינה, שום חוק כלכלי לא יעזור, אף צדק חברתי לא יצליח לחפות על האמת המרה. איראן, רבותי, זה כאן, זה הרבה יותר כאן ממה שאתם חושבים, וככל שהזמן נוקף, הכלכלה פה תגווע, וכולנו יודעים למה, לאט לאט נמצא את עצמנו באוסטרליה, מאפשרים לקהילות הקדושות ללוות את אנשיהן באופן עצמוני לתוך מי הים התיכון.
