בטורים ארוכים ישבנו. אני וחברותי לכיתה, בסמינר לבנות.
פרצופים לבנבנים, חסרי ייחודיות, תבניות מושכלות וכבדות גפיים. תפילה, שיעור, שיעור וצחקוק. חברתי יוספה’לה השתדלה להתנדנד נורא חזק בתפילה. הכי חזק. היא עיוותה את פניה וטמנה אותם חליפות בתוך סידורה המכתם מדמע. ניתן היה לראות בבירור כי אף שדכנית לא תפספס את המחזה קורע הלב ובחיר הישיבה כבר מונח הכן, עקוד על סטנדר מתולע, פאותיו מרצדות בשובבות לנוכח המחשבה הנפלאה על בית של תורה ביחד עם יוספה’לה הצדיקה ואשת החיל.
בשיעור, היתה המורה, רוך על פניה, אומרת לנו: "בנות יקרות. יש לכן תפקיד בעולם. להיות אשת חסיד. אישה שתומכת ומעודדת ויולדת, ושכרה הרוחני על מעשים גשמיים אלו יהיה גבוה בשמיים מאוד! (מאוד! הוסיפה המורה, אבל אני עידנתי).
לכן, אני בטוחה שכולכן תבנה, שתפקיד כל כך רם ומכובד של אישה ואם בישראל, לא עובר בשתיקה, והנה הנה, כבר מרקד כאן השטן, כשהוא רואה אתכן, כל כך צנועות וחביבות, אבל בפאות לא מספיק קצרות. בנות יקרות. פאה קצרה אינה צרה! פאה קטנה – שמחה הנה! מראה ארוך? אבוי, א-ברוך! פאה טבעית? מראה מבעית! עיצוב מושך? אריה נושך! בסיס פנימי תואם קרקפת? בגיהנום הנך נשרפת!
וכן הלאה וכן הלאה אמרה המורה החביבה. וכתוספת לשיעור מרגש זה, נקראתי למנהלת בעוון נורא ומר אשר ביצעתי שלא בצדייה. "הגרביים שלך אינם תואמים את תקנון הסמינר" אמרה.
"אבל הרי הם ככתוב" ציטטתי: "40 דניר עביים, מכסים את הברך, צבעם חום כשמי אובך שלא טעמו גשמי ברכה, והשערות שמתחת ארוכות כנדרש".
"הם לא", היא אמרה לי. "בשבילך 40 דניר זה לא מספיק טוב. כי לך, יש רגליים כאלו דקות".
מידת דקות הרגליים, עובי אורך צבע צורה מרקם גמישות בדי הבגדים, סנכרון המראה החיצוני עם התקנון בצירוף ההלכה המיתולוגית, הם אלו שליוו את רוב שנות נעורי, במרדף חסר פשרות. את רוב ימי הפריחה והחסד שלי, בזבזתי על בגדים. איך אני לבושה. מה נוגע במה, מה ארוך ממה, מה עדיף ממה, מה יציק למורה, מה ירדים את המנהל, מה ישמח את השדכנים.
כמובן, שלכל פסיק בביגוד היתה משמעות משלו. חצאית ארוכה מדי גם היא לא היתה מקובלת על שושביני ההלכה ופרחי הכמורה בעירי, היות והיא מזכירה את בנות השירות הלאומי, טפו. מטפחת בד לכיסוי הראש מזכירה להם ספרדיות, טפו, בגד אדום מזכיר להם אוכמניות, טפו. ידע ידעתי והבן הבנתי, שככל שבגדי יותר תואמים לדרישות, כך אני טובה יותר וצדיקה יותר ושווה יותר וחיה בכלל.
לאחרונה קיבלתי נזיפה מגורם משפטי נחמד, למרבה הפלא, דווקא ממין נקבה, אשר אמרה לי בטון צדקני (בעודה עוטה זוג מכנסיים שחורים נפלאים למראה) - למה שלא תשלחי את הילדה לבית ספר דתי כמו שאבא שלה רוצה? (הוא בא לראותה כ-3 פעמים בשנה לערך וגם זה לא כל כך) אז מה? תלבשי חצאית בשביל שיקבלו אותה! מה כל כך נורא בזה?
ובכן, מה נורא? היא לא נתנה לי להשיב, ולכן אעשה זאת כאן.
מה נורא? נורא לחשוב שילדתי תתחנך להעריך אנשים לפי לבושם. מטורף לדמיין שלבגד כלשהו תהיה אצל הילדה שלי חשיבות מיוחדת, יותר מאשר אהבת הזולת או ערכי חברות. שהיא תתייג אנשים כשווים פחות ממנה בגלל שהם במכנסיים, שהיא תראה את אמא שלה (להלן: אני) מנסה למצוא חן בעיני בית הספר, לא על ידי תוכן או ערכים או בשל אישיותה הכובשת (ויש לי אחת, זה בדוק), אלא, על ידי לבישת חצאית מיוחדת. כאומרת: בבית שלנו אנחנו לא משהו, ככה, בעייתיים, בשבילכם אנחנו עושים הצגה גדולה של אנשים טובים יותר ולובשים חצאית, שכידוע משנה מיידית את מבנה המוח למוחו של אדם חושב, בוגר, שקול אחראי ומחונך.
אז הם כבר בחצאית שלי ובטח עוד מעט הם יהיו בתחתונים. קרוב לוודאי שזה לא יירגע. אני מתביישת שדברים כאלו הם בכלל נושא לשיחה ועוד בבית משפט בישראל! חשה בוז עמוק לכל המתיימרים לייצג את "טובת הילד" ובמקום להכות על חטא שבמדינה כזו שבה ילדה הולכת לישון בוכה בלילה כי אבא שלה היה צריך לבוא ולא בא, מתעסקים המשפטנים והמומחים בשאלות מרחיקות לכת וחשובות עד מוות של חצאיות פרחוניות ושביסים ואוכף.
כנראה שהפוסט הזה שלי לא יהווה מהפך גדול. אבל זה הסיפור האמיתי. קטן, מורכב מקרעי בדים של חצאיות, מחיוכים קטנים וקורנפלקס עם חלב שנשפך על השטיח והותיר ריח חמצמץ באוויר הבוקר הרך. ואני? סתם יושבת בשקט וכותבת פיסות פיסות מן הטירוף שמנסה לשלוח ידיים חודרניות למחוזות הקודש של חיי.
