"גם אני!" אמר האפרוח"
כך מתחיל לו סיפור ילדים קטן ואהוב שנכתב על ידי משה שפירא. השורות הללו תמיד גורמות לעיני לדמוע בהתרגשות (רציתי לכתוב "התרגשות בלתי מצויה", אבל זה דווקא די מצוי אצלי, הדמעות וכל זה).
ואני נזכרת בבית בפרדס כץ שבו גרתי לבד עם שני ילדי הקטנים, לפני שלוש שנים. אני ישנתי בסלון על מיטה וחצי שהחברה הטובה שלי השיגה מאתר אגורה. זוכרת אני את היום שבו הגעתי לדירה הזו עם מזוודה, עגלה, וזוג ילדים טרוטי עיניים. כמתוך חלום שמעתי אותה מפקדת בשאננות על כמה בחורים שהיא הביאה עמה (אין לי מושג מאיפה או לאן הם הלכו אחרי זה), שהעלו את המיטה במעלה המדרגות, נתקלים מדי פעם בקיר, גורמים לנורית, השכנה העצבנית מקומת הכניסה, שרשרת של התקפי לב קטנטנים.
לילדים היה חדר קטן ולבן עם מיטת עץ ישנה שמישהו נתן לי. התינוק ישן ליד אחותו בלול שקבלתי וצבעתי בצבע תכול בהיר. היתה להם שידה ועליה טלוויזיה קטנטנה וחמודה כזו. ומדבקות של מיקימאוס ופו הדב מהחנות של ה"שני שקל" עטרו את הקירות בצבעים עליזים ובפרצופים רווי סכלות.
הפוסטים הקודמים:
במטבחון הקטן הייתי יושבת איתם כל בוקר, כשהם שותים את השוקו, תוהה מה יזכור הילד שלי כשיהיה גדול, כמה מחיר תצטרך לשלם הילדה על זה שהיא בת להורים גרושים, שאמא שלה בחרה בעולם של חופש ואביה נשאר בעולם חשוך ומתנכר שאיננו מכיר בפשרות.
כשהגעתי בפעם הראשונה לגן הילדים לרשום אותה, הזדעזעתי. המקום בו גדלתי תמיד היה אומר כבוד, ורק ילדים מטופחים ומתוקתקים מצאו את עצמם על ספסל הלימודים. והנה למולי ילדים מצחקים. חלקם פרועים, חלקם מנוזלים, חלקם דווקא מסורקים למופת וכולם כאחד לובשים טרנינגים מפוטר או טריקו. מה שאצלי היה נקרא פיג'מה, אם לא פחות.
ישבתי ובהיתי בהם כאחת הריקים, נחרדת מעצם המחשבה שאני עלולה לחלל את כבודה של בתי הענוגה בחברה כה מוזרה. כל כך סטריאוטיפית ובלתי נאצלת הייתי אז.
והגן התחיל בשמחה, ילדתי הלבושה בג'ינסים פיוטיים התלכלכה בארגז החול יחד עם שאר ילדי הטרנינג. למדתי להכיר הורים מקסימים ומשפחות טובות, שעסוקות בהרבה עניינים חשובים בחיים, כאשר איך הילד שלי נראה, וכמה אופנתי הוא מגיע לגן, היה הנושא הפחות חשוב מבין כל השאר.
יום אחד סיימתי מוקדם את העבודה היות ו"כאב ראש איום" ו"בלתי נסבל" תקף אותי לפתע. כשעברתי עם מונית השירות בקרבת הגשר שקרוב לגן, סימנתי לנהג לעצור ונכנסתי לבקר את בתי.
בחדר קטן הצמוד למטבחון ישבה הילדה שלי עם אישה מדהימה בשם לאה. לאה היא סוג של מטפלת במשחק שעוברת בין גנים ולפעמים יושבת בצורה יחידנית עם ילדים מסוימים לפי הדרישה. כמובן שכששמעתי שיש כזו אפשרות בגן, מיד נפנפתי בקלף החד הורית מזיל הדמעה, וזכיתי כי לאה תשב לעיתים גם עם הבת שלי. באמת זכיתי.
ולאה התחילה בסיפור:
"ברווזון בקע מן הביצה".
"תראווווו!! בקעתייייי", השלימה אותה ילדתי בקול דקיק.
ואז לאה העבירה דף, והגיעה לציור של האפרוח.
"גם אנייייי" צרחה הילדה התמה. ושתיהן סיימו יחדיו כעל פי צו מטהו של מנצח קדמון "אמר האפרוח".
ולי? לי נהיה קריץ בלב (קריץ בלב זה ביטוי ששמור אצלי לאברומוטכע עליו אספר לכם פעם בהרחבה, אבל הפעם הרגשתי שמותר לי לקחת את הקריץ של אברומוטכע ולהלביש לכמה שניות על הלב של עצמי). בתוך הטירוף הזה, של עבודה, ילדים כביסות, בדידות, בישולים, בדידות, בגדים בעשרה שקלים מהמתנ"ס של החד הוריות, אטבים, קילו אורז, סלט ירקות, מי לא סיים את המרק, קו 51, ערב שבת, לישון לישון, וואו. אין אוויר.פתאום הכל נעצר. כל מה שסבב וחג וזז סביבי השקיט לרגע. ואני ראיתי רק את לאה הסבלנית וטובת העיניים, ואת הילדה הקטנה שלי שמספרת לה על הברווזון הטפשי והדביל שצעק "בקעתי", כאילו, יאללה, 'שתחרר על החיים שלך, אז מה עם בקעת?
אבל הוא בקע. והוא צעק את זה כי זה היה רגע מרגש. ולא היה אכפת לו שכל העולם עסוק בדברים אחרים. ואני ככה עם התיק של העבודה והכל רכנתי וחיבקתי את התינוקת שלי שפתאום הבנתי עד כמה היא באמת תינוקת למרות שהיא היתה אז כבר בת ארבע וחצי. והחלטתי לקחת נשימה עמוקה עמוקה, עד סוף הריאות שלי או עד תחילת האטמוספרה, עד למקום שממנו מתחיל ה-H2O.
אז תודה לך לאה שגרמת לי לעצור וליהנות בחיים ממה שבאמת חשוב. ואין זו קלישאה או התפלצנות או הוצאת דיבה על מעמד הפועלים או כל דבר שלילי אחר.
לאה גרמה לי, הילדה-האם, להבין, שלא צריך לתפוס את כל העולם, שאפשר למצוא משמעות כה רבה בקול קטן ועיניים גדולות של ילדה אחת מהממת, שעד אז לפעמים לא היה לי זמן אליה ולא הרגשתי בכלל איך הזמן עובר.
אז כן, זה לא היה רק פעם. נכון לאתמול עוד הייתי במסיבה, ופיזזתי בה כמו איזו רווקה נחשקת, ובבוקר התגליתי כאמא מטיפה וקולנית האומרת לילדים: "כי ככה החלטתי" (במקום "כי ככה השם רצה) ושניה לאחר מכן מצאתי את עצמי רוכנת בכל כובד משקלי מתחת לספה, בחיפושים נואשים אחר קיפוד (ו/או נמיה) בגודל חצי סנטימטר, שהעלמו הפיל על בני עצב עמוק.
אבל לנצח אזכור, ילדתי, איך ספרת על הברווזון, וצמתך הקטנה היתה לעוסה טיפונת בקצה, איך הבטתי בך וידעתי נחמה.
