לעולם יתפוצץ לי הלב מהקסם העצוב של קול השופר, המחרחר והנשנק והמוזר. ותמיד אתגעגע לניגונים היפים ששמעתי בבית הכנסת.

אם אתעלם לרגע מהקוצים האיומים והנוראים שצצו על ישבני כל אימת שהיה עלי לשבת בעזרה עם מחזור התפילות, ההיפריוּת שלי גואה לשמיים, והחזן משורר ומזמר ומתחטא. וקולה של מקהלת גברים מלווה אותו, אבל לא הייתי מסוגלת לשבת על כסאי. בשבילי המשוואה היתה: תפילה = סיוט. סיוט אמיתי.

(צילום: shutterstock)

הפוסטים הקודמים:

ואהבתי את השירים הנוגים ואת המילים היפות, ואת התום הזה שבו ביקשו אנשים סליחה ומחילה בחרוזים מעם בורא נעלם, ואת השמש הצהובה של ירושלים שרקדה ריקוד קטן כזה ושמח על המדרכה, כאשר הסתיימה התפילה והיה אפשר לחזור הביתה לאכול.

אבל פשוט לא יכולתי לשבת. לא הצלחתי. אחרי פחות מעשרים דקות כל שניה היתה גיהנום.

ואזני צללו במבוכה וראשי כאב כאב גדול כשכולם אמרו לי: אבל אני בגילך! וכשאני הייתי בגילך!!! השדכן! המעמול! איכה תשתעממי? מה תשתוחחי ומה תהמי?

תמיד תהיתי מה עושים ילדים היפראקטיבים בישיבות. הם בטח אוכלים את הכובע, ולא כמליצה, הם כותשים אותו, מתבלים אותו, ממליחים אותו, מפלפלים אותו, מתיישבים עליו, מרקדים לצידו, ואז מגלים שנשארה עוד חצי שעה עד לגמר הלימוד.

ולכן תמיד ביקשתי בלבי שיעבור כבר. שיבוא מחר, וכשאני מדמה בעיני את ה"בעל תוקע" (בחיי, ככה אומרים) מנסה ומנסה ותוקע ומחצרר ומאדים ומפרפר, בא לי להגיד לו הרף. וזה מה שאני אומרת לעצמי עכשיו, בעודי קונה מצרכים שונים ומשונים בכדי להכין רביכות ופשטידות לקראת החג הבעל"ט. ואני שומעת באזני אך רוגע גדול ופכפוך הגלים המחכים כמו בכל שנה, קרוב קרוב לחוף, לנו, ולאוהל ולשירים השקטים עם הגיטרה והמפוחית.

ועקבים עדיין מפלסים את דרכם בתוגה לכותל, ופיות ממלמלים מתוך הסידור: אבינו מלכנו. אבינו מלכנו. אב אתה לנו, רחמנו כרחם אב על בנים.

ורק אחרי שהבנתי, שראיתי, שאין, לא אב ולא בנים, לא חמלה ולא תוגה, לא אחיתופל ולא סיקריקים בשער שכם. שום דבר לא קיים, רק היומיום הקטן, הטפשי והבורח. עם רגליים יחפות ואפוני-ילדים דביקים מעט, ואצבעות שמנות שנדחפות לתוך התערובת כדי לטעום מהעוגה, רק אז התחלתי באמת לאהוב את ראש השנה.