קמתי בבוקר ונשמתי אותך חזק. נזכרתי בכל הדברים ההזויים שאמהות יכולות לעשות למען הילדים שלהם. ואני יודעת היטב שאם לא היית נלחמת כמו משוגעת על הילד שלך, זה שברגע שהוא יצא ממך נתת לו את ההבטחה המקודשת להגן עליו מרע, כמה שרק תוכלי, אם לא היית צורחת ועושה הכל הכל למענו, הוא לא היה פה היום.
הוריה עשו את הטעות האיומה וחיתנו אותה בגיל 17 וחצי עם חסיד גור זהוב צדעיים, שנעזר בחבר מרעיו כדי להבריח ממנה את הילדים לחו"ל בגלל שהיא התחילה להתקלקל, והיום, מה רבה האימה, היא רק דתייה לייט.
ואת יוספה, ששכלה שני ילדים. הם עדיין בחיים, אבל לימדו אותם לשנוא אותה שנאת מוות, כי היא החליטה אחרת ממה שאנסו אותה לחשוב, וגם הם בשבי רחוקים ממנה כל כך.
ואת נעמי הקטנה שכל בוקר מחדש קמה ופוחדת ששוב יקחו אותה מאמא שלה. ילדה בת 7 נטולת עצמאות וחרדתית באופן איום ממקומות ואנשים זרים לה, כי היא יודעת שיום אחד היא תתעורר ולא תמצא את אמא שלה לידה, כי היא לובשת מכנסיים.
אביבה! את נותנת לי ולכל שאר האמהות את הכח הזה, להמשיך ולהיאבק על הילדים שלנו. להמשיך לשמור על זכותנו שלא לראותם נלקחים הרחק מאתנו. להמשיך להתעקש שלא ישטפו להם את המוח נגדנו.לעומת עליזה, יוספה, מעיין ובתיה, החברות שלי שהילדים שלהם כבר לא איתן, שלא ראו אותם שנים ארוכות, שפספסו את כל שנות הילדות שלהם, אני יושבת לי היום בגפי, כי הילדים באחד מביקורהם המועטים אצל האב, ואני רועדת מפחד, כמו בכל פעם שאולי הם לא יחזרו.
והיום, כשראיתי את גלעד עולה לרכב הצבאי וחוזר אלייך, בכיתי עם שניכם, וגם עם שאר החברות שלי, שלא כמוך, לא זכו לראות את הילדים שלהן, מסיבות הרבה הרבה יותר פעוטות, ולפיכך אכזריות פי מיליון.רציתי לספר לך שאתמול אני ועליזה יצאנו לבית קפה שכונתי. דיברנו הרבה על המאורעות שעברו עלינו ועל הבחירות שלנו.
סיפרתי לה על הערב הנורא הזה שבו אמרו לי שאם לא אעביר מרצוני את תיק הגירושין לבית דין רבני יחטפו לי את הילדים ולא אראה אותם לעולם.
והאמנתי, אז ברחתי משם, והבטתי עליה מעבר לשולחן, על עליזה שבשנייה אחת של פחד לא לקחה איתה ילדים ומזוודה, ובשנייה אחת של פחד הפכה לאם שכולה לעולם.
החלפנו חוויות מצמררות, כמו זוג חייזרים מופרכים שלא קשורים לשומקום, כמו משהו ששומעים בסדרות טלוויזיה תיעודיות על וויטנאם או על מקומות ששוכנים הרחק הרחק מכאן.
נזכרתי איך זה לחיות שמונה חדשים עם תינוק בן שנה ובלי מקרר כי נעלו עלי את הבית הקודם. איך סחבתי שקי אשפה מלאי כביסה למטפלת שלו כי לא היתה לי מכונה. עליזה אמרה שהיא היתה ילדה מפוחדת ומבולבלת והיא פחדה להתמודד לבד עם ילדים, ובסוף אף אחת מאתנו כבר לא ידעה מה טוב ומה רע אז הלכנו לסרט.
עליזה ישבה והחזיקה לי את היד, ואני ישבתי ורציתי לא לכתוב שום דבר מזה ולחיות מחדש בעולם שבו אני עלומת שם וארוכת גפיים ועסוקה בלגדל את הילדים שלי ולצייר ציורי נוף משמימים, לא בלשבת ולמות מפחד שמה לא אראה אותם עוד.כשחזרנו, אני ועליזה, הירח היה שחור, והיא פסעה לצדי הלוך ושתוק. רציתי לקשור לה סרט שחור על היד ולשלוח אותה כמו בלון גז לשמיים כדי שאלוהים יראה מה עשו לה, ומי שישמע למה.
והיום בבוקר חיבקתי וירטואלית את אותו אלוהים, שלפעמים מתגלה מאחורי הענן לאמהות העצובות, והתפללתי שלי ולכל החברות יהיה כח כמו שלך, אביבה, לחבק שוב ילדים שלא עשו רע לאף אחד.
