חזרנו לכוכבות שערי "לאשה" של תש"ף וביקשנו מהן לבחור את גיבורות השנה שלהן:
אדוה דדון בוחרת את ג'סינדה ארדרן
כי היא משלבת מנהיגות ואמפתיה
היא רק בת 40, ומנהלת את משבר הקורונה במדינתה באופן מופתי. ב־BBC כינו אותה "המנהיגה שידעה לאחד מדע ואמפתיה", והעיתון "פייננשל טיימס" כתב בכותרת: "ג'סינדה, המנהיגה הנכונה לעת משבר".
המקרה הראשון בניו־זילנד אותר בסוף פברואר, ובאמצע מרץ התגלתה הדבקה קהילתית. ראש הממשלה לא היססה והחילה תוכנית סדורה בת ארבעה שלבים, פשוטה וברורה להבנה. בסוף מרץ הטילה המדינה סגר מחמיר ולאחר חמישה שבועות הקלה בסגר. 103 ימים לאחר המקרה הראשון הכריזה ניו־זילנד על חיסול המגפה.
המגפה היא המבחן הגדול ביותר היום למנהיגות פוליטית, וכל אחד בוחר את סגנון ההתמודדות שלו. הסגנון שלה מלא אמפתיה. נשים עלולות לחשוש משילוב של מנהיגות ואמפתיה, יש נטייה לראות את האמפתיה כתכונה נשית או כחולשה, אך נדמה שארדרן לא חוששת מהמבקרים ומביאה את מכלול תכונות האופי שלה גם לניהול המאבק. המסרים שלה עקביים, ברורים, לא מתפשרים, לא מתנצלים, ובו בזמן מכילים ומרגיעים. האזרחים בניו־זילנד חשים שארדרן לא מטיפה להם, אלא עומדת יחד איתם.
ועוד אנקדוטה שגרמה לי להתאהב סופית: לפני מספר חודשים ארדרן הגיעה עם בעלה, קלארק גייפורד (מגיש טלוויזיה מוכר ויוצר סדרת טבע מטורפת על החיים שמתחת למים) לבית קפה, והם לא הורשו להיכנס עקב מגבלת מקום. הייתם מדמיינים סיטואציה כזו של נבחר ציבור בישראל? נדמה שהמנהיגים שלנו יכולים ללמוד ממנה, בין השאר, גם מהי ענווה ודוגמה אישית.
הילה אלרואי בוחרת את פרופ' גליה רהב
כי היא יושבת בין מקבלי ההחלטות, ולא מוותרת על טיפול אישי בחולים
חלקיק שנייה, זה הזמן שלקח לי לחשוב על האישה שעוררה בי השראה השנה: פרופ׳ גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא תל השומר. אז נכון, צוותים רפואיים תמיד מעוררים בי השראה, אבל יש משהו בפרופ׳ רהב שגורם לכל מי שפוגש אותה להעריץ אותה.
כשצוללים מעט לסיפור חייה, מבינים שזה לא מקרי שגם אחותה היחידה היא רופאה, שני ילדיה רופאים וכך גם שניים מילדי אחותה. אביה הוא רופא, סבתה הייתה רופאה, ועובדת היות בני המשפחה רופאים גם הצילה את חייהם בשואה.
היה לה ברור שהיא תהיה רופאה וגם העובדה שמנהל בית הספר שבו למדה אמר לה בכיתה ט׳ שהיא צריכה ללמוד במגמה הומנית כי רופאה היא לא תהיה, לא שינתה ולו במעט את מסלול חייה. אחרי שסיימה את הסטאז׳ הספיקה לעשות התמחות ברפואה פנימית, שתי תתי־התמחויות (במחלות זיהומיות וברפואה מולקולרית), בין לבין עשתה דוקטורט ובעיקר טיפלה באלפי חולים גם בבתי החולים וגם בקהילה.
בשנה האחרונה היא עומדת בחזית המאבק בנגיף הקורונה בישראל, ולא רק ברמה הלאומית. היא מהבודדות שיושבות בין מקבלי ההחלטות ולא מוותרת על הטיפול האישי בחולים. לגעת בחולה, לשים לו יד על הבטן, להקשיב לו לריאות, להביט לו בעיניים - על זה היא לא מוותרת.
יש בה כל מה שהיינו רוצים לראות באנשים שמטפלים בנו: אהבת אדם, ידע, חמלה והכלה. מעוררת השראה, כבר אמרתי?
טיטי איינאו בוחרת את רחל הבר
כי אחרי מות בעלה מקורונה, היא ממשיכה לפעול למען השתלות כליה
באפריל האחרון נפטר מקורונה הרב אברהם ישעיהו הבר, בגיל 55. הבר, שסבל ממחלת כליות והיה מושתל כליה, הקים ב־2009 את עמותת "מתנת חיים" שנועדה להעלאת מודעות לתרומות כליה אלטרואיסטיות על ידי אנשים חיים. במהלך השנים הצליחה העמותה לגייס יותר מ־800 תורמים ולהציל בכך מאות חולים, ובהם גם את אחי יילק שעבר השתלה לפני שנה.
מיד אחרי שהרב נפטר, החליטה אשתו רחל, שלפני כן מעולם לא עבדה בעמותה, לקחת פיקוד ולהיכנס לנעליו. היא עדיין מתאבלת על מות בעלה, אבל היה לה ברור שהיא לא תיתן למפעל חייו למות. היא הרגישה שחובה עליה להמשיך לקיים את צוואתו ולהציל עוד אנשים בישראל. עבורי היא סמל לנחישות, חוזק והשראה עצומה.
לינוי אשרם בוחרת את מורן אטיאס
כי היא מסייעת בהתנדבות לחולי קורונה
במהלך משבר הקורונה, מורן, שהיא שחקנית הוליוודית מצליחה, מנחת תוכניות ודוגמנית בינלאומית, ויתרה על כל הגינונים, חזרה לישראל והחלה להתנדב בסיוע לחולי קורונה בבית החולים איכילוב. ההקרבה האישית והנתינה שלה הן השראה".
סיגל שחמון בוחרת את רותי ברודו
כי היא השמיעה את קולם של המסעדנים והעצמאים
למה? מכל הסיבות האפשריות, ובעיקר בגלל הקול החזק שהשמיעה השנה בשם המסעדנים בפרט והעצמאים בכלל מול מדיניות הזגזוג הממשלתית כלפי בעלי העסקים בתקופת הקורונה. היא דוגמה לעצמאות כלכלית נשית, לרצון, התמדה, ולהגשמת חזונות. את העוצמה שלה רואים ומרגישים.
אני אוהבת את האותנטיות הבלתי נגמרת שלה ואת היעדר הצורך להתנחמד. אני לא מכירה אותה אישית, אבל יכולה בבירור לראות את הנשמה הרכה שלה. בדרכה הלא מתפשרת היא מלמדת עבודה קשה מהי, ובעיקר המון צניעות. רק מי שמצליח לשמור על צניעות לאורך כל הדרך מצליח לשמור על מצוינות.
מירי בוהדנה בוחרת את אורלי אריאל, מנכ"לית ידידי מד"א
כי היא השיקה מיזם מציל חיים
פגשתי אותה לפני שלוש שנים, כשהנחיתי אירוע לזכר חברתי הטובה מיכל אהרונוף בן רעי שנפטרה מסרטן. במהלך האירוע אורלי הציעה לגייס אותי לידידות מד"א. הסכמתי בלי לחשוב פעמיים.
מאז התוודעתי לפועלה של האישה המדהימה והחמה הזו. למרות שהיא כבר סבתא, היא עובדת סביב השעון, גם בלב הפועם של המוקד הלאומי של מד"א, וגם כשהיא בבית. היא מגייסת מתנדבים ותרומות בארץ ובחו"ל.
השנה היא השיקה מיזם חשוב במיוחד שמעודד הצבת דפיברילטורים במקומות ציבוריים. לאנשים שעוברים דום לב יש חלון הזדמנויות קצר שבו ניתן להציל אותם בזכות שוקים חשמליים, והמיזם הזה צפוי להציל חיים. בנוסף, היא השתתפה בבניית מערך המתחמים לבדיקות קורונה. ולמרות כל הלחץ והקשיים, היא תמיד מצליחה לחייך ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
בל אגם בוחרת את מרים פרץ
כי היא מוכיחה ששמחת חיים היא תרופה
רק בשנה האחרונה התחלתי ממש לעקוב אחרי האישה הזו והעשייה שלה. אני מאוד מזדהה איתה מהמקום של שמחה. עם שמחת חיים אפשר לרפא הכל ולנצח. עם שמחת חיים אפשר להציל את עצמך. התרופה הכי טובה היא שמחה. כאמנית שמופיעה במסיבות רווקות ובאירועים ומשמחת אנשים, אני יכולה להבין כמה האישה הזו היא תרופה למדינה.
שלמור שטרוזמן בוחרת את מירית הררי
כי החיוך שלה מחזק משפחות רבות
כמה כוח ואופטימיות באישה אחת. תמיד אמרתי שמאחורי החיוך של כל אחד מאיתנו מסתתר תיק שהוא סוחב על הגב, ומירית היא הדוגמה המובהקת לכך. חיוך גדול ומידבק שלא מסגיר לרגע את גודל התיק ומורכבותו. אבל היא, באופן אמיץ, בחרה לשתף.
בתור אחת שמכירה את המאבק הזה מקרוב עם משפחתי, אני יודעת כמה הבחירה הזו לא מובנת מאליה וראויה להערצה. אמא שלי נפטרה מסרטן לפני כמעט שלוש שנים. גם לנו הודיעו שהזמן קצוב והמרוץ נגד השעון התחיל. לצערי הסטטיסטיקה מראה שלא מירית ולא אנחנו מיוחדים. יש כל כך הרבה משפחות שחיות ממש ברגעים אלו את המלחמה הזו וצריכות את החיזוק - והחיוך שלך, מירית, הוא הכוח שלהם. ושלי. תודה לך על כך.
שרון כידון בוחרת את קמלה האריס
כי הסגנית המיועדת של ג'ו ביידן אולי תהיה נשיאה שחורה ראשונה
קמלה האריס הייתה בגיל הגן כשהחלו הסעות מהשכונה שלה בדרום ברקלי, שהתגוררו בה שחורים, לאזור שבו היו בתי ספר טובים יותר, המיועדים לאוכלוסייה הלבנה. תוכנית ההסעות שהביאה לאינטגרציה אפשרה לה לקבל חינוך טוב ועתיד טוב יותר. מי שהתנגד אז לתוכנית היה דווקא הסנטור ג׳ו ביידן, לימים המועמד הדמוקרטי לנשיאות, שבחר בקמלה להיות הסגנית המיועדת שלו.
זה אולי הסמל המובהק למסע של האישה המרשימה הזאת. היא אמנם נולדה למהגרים משכילים: אמה מדענית מהודו ואביה פרופסור לכלכלה מג׳מייקה, אך חשה היטב את האפליה נגד שחורים. למרות זאת הפכה לתובעת הכללית של קליפורניה ולסנטורית, ואפילו נישאה ליהודי ובכך השלימה את הפסיפס התרבותי המעניין המאפיין את ארצות־הברית. לא מן הנמנע שהיא תהיה האישה השחורה הראשונה שתהפוך למנהיגת העולם החופשי.
עוד בחירות של נשות השנה בגיליון החג של "לאשה", עכשיו בדוכנים
