טיטי ואחיה חושפים איך התגברו על משבר מסכן חיים שנחת עליהם

לפני שנתיים וחצי, בזמן ששהתה בדרום אפריקה, קיבלה טיטי איינאו שיחת טלפון מאחיה הגדול יילק. לא הייתה לה כל סיבה לדאוג כשראתה את שמו על הצג. האח, אז בן 29, היה בריא וחסון. היא הייתה משוכנעת שזו עוד שיחה שבה הוא דורש בשלומה. היא בטח לא תיארה לעצמה שהוא יגיד לה שהוא מאושפז בבית חולים; שאובחנה אצלו בפתאומיות מחלת כליות קשה; שכדי להישאר בחיים הוא זקוק לדיאליזה.

באותה תקופה טיטי התגוררה כבר למעלה מחצי שנה בניו־יורק, בניסיון לפתח את הקריירה הבינלאומית שלה. היא דגמנה לכמה פרויקטים, עשתה אודישנים למותגים גדולים כמו ויקטוריה'ס סיקרט, והעבירה הרצאות ברחבי העולם מטעם גופים שונים. לדרום אפריקה הגיעה כדי להעביר הרצאה מטעם קרן היסוד.

מיד אחרי אותה שיחה עם יילק, היה לה ברור שהיא עולה על המטוס הראשון לישראל, שעליה להיות לצד אחיה היחיד, שהיה שותף לכל החוויות הקשות שעברה בילדותה - החל ממות אביהם כשהייתה בת שנתיים, פטירתה של אמם ממחלה קשה כשהייתה בת עשר, והעלייה שלהם לישראל מאתיופיה כשהייתה בת 12.

"המשפחה הגרעינית שלי כוללת רק את יילק", היא אומרת על האח המבוגר ממנה בשנתיים. "תמיד היינו, ונשארנו, מאוד קרובים. כשיילק התקשר וסיפר לי שהוא בבית חולים הוא לא ביקש ממני לבוא. הוא אפילו אמר 'את לא צריכה לבוא'. הוא נורא השתדל לא להדאיג אותי, ולכן אפילו צחק תוך כדי השיחה כדי לנסות לתת לה טון קליל. אבל זה לא עזר, ואני ישר התחלתי לבכות. אם מישהו היה שומע את השיחה שלנו מהצד, הוא היה בטוח שאני החולה והוא הבריא. מבחינתי בכלל לא הייתה אופציה לא להגיע. הייתי חייבת לראות אותו, ועד שהגעתי אליו לא יכולתי לעצום עין. כל הזמן רצו לי סרטים בראש. פחדתי שמדובר במחלה סופנית, שאני הולכת לאבד אותו. רק אחרי שהגעתי לבית החולים, אחרי שראיתי אותו וגם דיברתי עם הרופאה שלו, הצלחתי להירגע קצת. הבנתי שזה מצב מאוד חמור אבל שניתן לטפל בו. מצד שני, היה ברור שלא מדובר בלקחת תרופה וגמרנו, שהוא עומד בפני עתיד לא פשוט: טיפולי דיאליזה כמה פעמים בשבוע, עד שתימצא עבורו תרומת כליה והוא יעבור השתלה. היה ברור לי שלניו־יורק אני כבר לא חוזרת, לפחות לא בזמן הקרוב".

"המשפחה הגרעינית שלי כוללת רק את יילק"(צילום: אלכס ליפקין, סגנון: יונתן פרימרמן)

לקבל תרומת כליה זה ממש לא פשוט.

טיטי: "יילק נכנס למאגר הארצי של ההשתלות, אבל כדי לקבל כליה משם צריך לחכות מינימום שנה. לרוב זה לוקח יותר, אפילו שש שנים".

מה לגבי תרומה מבני משפחה?

טיטי: "ברגע שהבנתי שאפשר לחיות רק עם כליה אחת, הצעתי את עצמי. ברור שזה מלחיץ, אבל מה שהרבה יותר הלחיץ אותי זה שאחי לא יהיה לצדי. עשיתי בדיקות, לראות שאין לי את אותה בעיה כמו ליילק. נמצא שהכל אצלי תקין, אבל הרופאים הסבירו שאני לא תורמת מתאימה, גם כי אני צעירה, עוד אין לי ילדים ומסוכן להיות בהיריון רק עם כליה אחת, וגם כי המחלה של יילק היא ככל הנראה על רקע גנטי. ייתכן שהמחלה לא התפרצה אצלי, אבל אני עדיין נושאת את הגן. בגלל זה היה מסוכן שקרובי משפחה יתרמו לו".

יילק: "הרופאים הסבירו לנו שבנוסף למאגר ההשתלות הארצי יש עמותות שעוזרות בתרומת איברים ושכדאי לחפש במקביל אצלן".

טיטי: "התחלתי לעשות בירורים וחברה סיפרה לי על 'מתנת חיים', עמותה שהקים הרב ישעיהו הבר, מושתל כליה בעצמו. הארגון, שהוקם לפני עשר שנים, מעודד אנשים לתת תרומה אלטרואיסטית, התנדבותית. עד היום הוא הצליח לגייס קרוב ל־800 תורמים, כולם חרדים או דתיים. היתרון של העמותה הוא שהיא נותנת מענה מהיר יותר, וגם טוב יותר כי הכליה מגיעה מאדם חי".

אתם יכולים לדמיין את עצמכם עושים דבר כזה?

טיטי: "אם היית שואלת אותי את השאלה הזו לפני שכל הסיפור הזה קרה לנו, הייתי אומרת 'בפירוש לא'. מטורף לחשוב על אדם שמיוזמתו קם יום אחד ומחליט לתרום כליה כדי להציל חיים של אדם זר. וזה לא מסתכם רק בניתוח. זו מסכת בדיקות במשך חודשים לפני כן, אשפוז, וכל הזמן הזה בא על חשבון הזוגיות, הילדים והעבודה שלך".

יילק: "זה בעצם אדם בריא שמחליט להפוך לתקופה מסוימת לחולה".

טיטי: "בתור חילונית אני חושבת שזו לא נתינה שברורה מאליה בחברה שלנו. זו נתינה שמתבססת על האמונה הדתית. היום אני רואה את כל האנשים האלה כמלאכים שמסתובבים בינינו".

יילק: "אני רואה בזה תיקון לחברה. היום יש כזה בלגן בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, ופתאום אתה רואה דבר כזה שמגשר על הכל. זה מדהים".

טיטי: "אנחנו מדברים הרבה על גזענות, אבל בסוף מי שהציל את החיים של אח שלי הוא בחור דתי, לבן, אשכנזי. לכאורה הכי שונה. זה רק מוכיח שבסוף כולנו בפנים אותו דבר. כולנו בני אדם".

"העובדה שאני יכול לשתות עכשיו נוזלים בלי הגבלה היא תענוג לא נורמלי"(צילום: אלכס ליפקין, סגנון: יונתן פרימרמן)

תרופה יקרה

את השתלת הכליה עבר יילק לפני שלושה חודשים. הריאיון עמו מתקיים בדיוק בשבוע הראשון שבו הוא כבר יכול לפגוש אנשים. "שבוע אחרי ההשתלה שוחררתי הביתה", הוא מספר. "אבל במשך שלושה חודשים אסור היה לי להיות במגע עם אנשים אחרים, כדי לשמור על מערכת החיסון שלי".

התורם הוא בניה טחובר, בן 29, חובש כיפה סרוגה, מהנדס, אב לארבעה (ועוד אחד בדרך).

יילק, ידעת מראש שהוא יהיה התורם?

"בגלל שזו תרומה אלטרואיסטית, לא אומרים לך מיהו התורם לפני כן, שלא יחשבו שהכרנו קודם ושעומד מאחורי זה אינטרס. אבל כמובן הייתי סקרן לראות אותו. נפגשנו לראשונה רק בבית החולים ביום של הניתוח, וזה היה מרגש מאוד. הוא שאל אותי 'אתה יילק?' שאלתי 'אתה בניה?' ושנינו מיד התחבקנו. לא הפסקתי להגיד לו תודה".

טיטי: "בניה הגיע לבית החולים עם אשתו. זה רגע מטורף לפגוש את הבן אדם שהולך להציל את החיים של אחיך. מיד חיבקתי אותו ואת אשתו ואמרתי לו שהוא מלאך. מרוב התרגשות לא הפסקתי לבכות. גם הם בכו".

מה את זוכרת מהניתוח?

"בניה יצא ראשון, אחרי שלוש שעות שנראו לי כמו נצח. אשתו הייתה לצדי במשך כל זמן ההמתנה וראיתי עד כמה היא דואגת. התפללתי שלא יקרה לו כלום, שהכל יעבור אצלו חלק, כי את בטח לא רוצה לסבך גם אותו. אחרי שאמרו לנו שהכל בסדר עם בניה, ירדה לי אבן ראשונה מהלב. ואז, כעבור זמן מה, המנתח ירד אלינו ואמר שגם יילק יצא מהניתוח ושהניתוח עבר מצוין".

"מרוב התרגשות לא הפסקתי לבכות"(צילום: אלכס ליפקין, סגנון: יונתן פרימרמן)

אתה והתורם שומרים על קשר?

יילק: "בטח, אני ובניה מדברים אחת לכמה ימים. רק אתמול דיברנו. הוא בחור מדהים וגם מצחיק מאוד".

טיטי: "אחרי הניתוח הגיעו לבקר את בניה כל המשפחה המורחבת שלו, וביקרו גם את יילק. מדובר במשפחה מקסימה באופן שלא ניתן לתאר. אבא של אשתו אפילו הביא ליילק מתנה: מעין פסל עם פסוק מהתורה".

יילק, איך אתה מרגיש היום?

"אני עדיין צריך לקחת המון תרופות מדי יום ואני עדיין לא עובד. אסור לי לחזור לעבודה הקודמת שלי כי יש בה יותר מדי מאמץ פיזי. אני חושב להתחיל ללמוד משהו, אולי חקלאות. חוץ מזה אני מרגיש סבבה. העובדה שאני יכול לשתות עכשיו נוזלים בלי הגבלה היא תענוג לא נורמלי. אני זוכר שאמרתי שברגע שאני עובר את הניתוח, אני רוצה שימלאו לי את החדר בשישיות מים. למדתי להעריך מים".  

• לראיון המלא עם טיטי ויילק איינאו מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים