מירית הררי, אשת השנה של לאשה: "את חושבת רק על הילדים והפרידה"

מירית הררי הפכה השנה לסמל: הביטה למוות בעיניים וחייכה, גם כששום עין מסביב לא נותרה יבשה. "כל הדברים שנראים לנו חשובים - במרחק הזמן לא חשובים בכלל"

מירית מצטלמת להפקת אופנה של לאשה, ומספרת על התמודדות עם המחלה. לחצו Play לצפייה
"אני חיה מדקה לדקה, נהנית מהכאן ועכשיו" (צילום: שי פרנקו, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
"אני חיה מדקה לדקה, נהנית מהכאן ועכשיו" (צילום: שי פרנקו, סגנון: לימור מאיה ריחנה)

כשמירית הררי (52) הוציאה את דבר מחלתה אל אוויר העולם בפברואר 2019, אלפי אנשים שיתפו את הפוסט המרגש שלה. הוא נגע בנשים רבות בנות דורנו, נשות הג'אגלינג, הנשים שמנסות להחזיק את כל הכדורים, להיות כל הזמן מושלמות, ומשלמות את המחיר, כל אחת בדרך אחרת. הררי כתבה: "תמיד הייתי הבת של, האישה של, אמא של, ואף פעם לא הייתי רק אני לעצמי".

"אני לא מצטערת בדיעבד על התפקידים שהיו לי. אם הייתי צריכה לחיות שוב, לא הייתי פחות בת ופחות אמא, כי קטפתי ואני קוטפת פירות מהבנות שלי"

 

"באמת כל חיי הייתי קודם כל בתפקידים", היא אומרת. "התחתנתי צעירה, בגיל 21, הייתי אמא בגיל 22, ונורא רציתי להגיע לשלב שהילדות לא יצטרכו אותי יותר. שיגיע היום הזה שאהיה לעצמי. כשנגמר הגן, אמרתי, 'תודה לאל'. כשנגמרו בתי הספר והצבא, אמרתי, 'איזה כיף'. בתוך כל זה הייתי מחוברת לאבא שלי, ומילאתי תפקיד דומיננטי בחיים שלו. כשהוא נפטר לפני חמש שנים, כאילו קיבלתי חופש. אבל בהמשך, יחד עם החופש, הגיעה המחלה.

"אני לא מצטערת בדיעבד על התפקידים שהיו לי. אם הייתי צריכה לחיות שוב, לא הייתי פחות בת ופחות אמא, כי קטפתי ואני קוטפת פירות מהבנות שלי. גם עם אבא היה קשר מדהים. וגם בזוגיות. כגודל הסבל, גודל הסיפוק, אבל כן, המחיר קשה".

 

"אף פעם לא שאלתי למה זה קרה לי" (צילום: שי פרנקו, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
    "אף פעם לא שאלתי למה זה קרה לי"(צילום: שי פרנקו, סגנון: לימור מאיה ריחנה)

     

    כאבי בטן היו הסימן הראשון. בינואר 2018 נסעה לשבוע של שיט קיאקים במקסיקו עם חברים. עוד באותו החודש, כשחזרה ארצה, הלכה הררי לבדיקות. כאבי הבטן לא נעלמו והפכו לחלק בלתי נפרד מחייה. "חשבו שחזרתי ממקסיקו עם איזה חיידק, עשיתי בדיקות במרפאת מטיילים בתל השומר, ועשו לי בדיקת הליקובקטר פילורי וקיבלתי כדורים לאולקוס, וגם עשיתי בדיקת קולונוסקופיה ושום דבר לא מצאו. הרופא התעקש שזה כלום, ואני לא התעקשתי מספיק והכאבים לא עברו".

    "עשו לי סי־טי. וראו שזה גידול. כל מה שהייתי צריכה לדרוש כמעט שנה קודם, זו בדיקת סי־טי, אבל קופות החולים מתקמצנות על הבדיקה"

     

     רק בספטמבר 2018 אובחנה המחלה. "עשו לי סי־טי. וראו שזה גידול. כל מה שהייתי צריכה לדרוש כמעט שנה קודם, זו בדיקת סי־טי, אבל קופות החולים מתקמצנות על הבדיקה".

     

    יש בך כעס על הממסד הרפואי?

    "לא. ליוניברס יש דרכים משלו לגלות לך את הדברים, וכנראה ככה זה היה צריך להתגלגל. אף פעם לא שאלתי למה זה קרה לי, רק כדאי שנשים אחרות ידעו לדרוש את הבדיקה. לא יודעת כמה זה היה משנה לי את המצב, ואם היו מוצאים את זה יותר מוקדם מה זה היה עושה. בסופו של דבר, לבלב זה לבלב. סרטן לא פשוט. זה לא כזה משנה".

     

    עם הבנות מאיה, אבישג ונועה. "את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה" (צילום: מתוך האינסטגרם של mirit_harari@)
      עם הבנות מאיה, אבישג ונועה. "את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה"(צילום: מתוך האינסטגרם של mirit_harari@)

       

      בדצמבר 2018 עברה ניתוח להסרת הגידול, שהופסק באמצע עם גילוי גרורה בכבד, ובהמשך עברה כימותרפיה. היא ביקשה לא לשמוע כמה זמן עוד יש לה, מהן הסטטיסטיקות נגדה. כמה חודשים אחר כך, במאי 2019, הגידול הצטמצם בזכות הטיפולים והמחלה הראתה סימני נסיגה. היא לקחה הפסקה בטיפולים, טיילה באנגליה, בניו־יורק, בתאילנד, ביוון ובמדריד, ואז המחלה שוב הרימה ראש.

      "כקואוצ'רית הייתי מטיפה ללקוחות שלי ללכת עם הלב. הייתי מניעה את האנשים. בסוף בא היוניברס ואמר, 'בוא נראה אותה עכשיו. נאה דורש, נאה מקיים'. המחלה באה לבחון את האומץ שלי"

       

      שיתפת את העוקבים שלך בכל שלב.

      "מלכתחילה היה לי ברור שזה לא סוד. מעולם לא הסתרתי שום דבר בחיי. הדרך הכי טובה להתמודד עם דברים היא לחשוף אותם. עוד כשהייתי ילדה והייתי צריכה להסתיר, למשל, שקיבלתי ציון גרוע במבחן, הייתי מנפנפת, תראו, קיבלתי 20, ועושה מזה צחוקים (צוחקת). לחלוק עם כולם את הבעיות זה פטנט נהדר. את מקבלת פידבקים. תומכים בך. למה להשאיר את זה עם עצמי? וכן, היה לי מזל שעסקתי הרבה שנים בקואוצ'ינג ולמדתי קבלה. אלה כלים שקיבלתי וחד־משמעית עוזרים לי היום להתמודד עם המחלה".

       

      מה הכי עוזר?

      "יש פרשה שנקראת 'וידום אהרון', שבה אהרון איבד שני בנים כשהם הלכו למזבח להעלות עולה ובאו בזמן לא נכון והאש תפסה אותם והם נשרפו חיים. אהרון לא אמר, למה זה קרה לי. זה מוטיב שמאוד עוזר לי. האמונה שככה צריך להיות ומי אני שאתלונן. כקואוצ'רית הייתי מטיפה ללקוחות שלי ללכת עם הלב. תמיד צחקו עליי בבית, 'עוד לקוח מתגרש', 'עוד לקוח מתפטר'. הייתי מניעה את האנשים. בסוף בא היוניברס ואמר, 'בוא נראה אותה עכשיו. נאה דורש, נאה מקיים'. המחלה באה לבחון את האומץ שלי".

       

      "הייתי יוצאת לחתור, אומרת לגל, 'בוא בן זונה', ועוברת אותו" (צילום: מתוך האינסטגרם של mirit_harari@)
        "הייתי יוצאת לחתור, אומרת לגל, 'בוא בן זונה', ועוברת אותו"(צילום: מתוך האינסטגרם של mirit_harari@)

         

        ידעת שאת אדם אמיץ?

        "כן. החבר'ה של הקיאקים תמיד היו צוחקים, 'אם מירית יוצאת לים, סימן שאפשר לעבור את הגלים'. לא הייתי מגלה פחד. למדתי איך לעבור את הגלים. אם אתה טיפה מהסס, כשאתה רואה גל גבוה בא להישבר עליך, הוא שם לב והופך אותך. אם אתה נחוש מול הגל, תנצח אותו. וזה ככה. אני הייתי יוצאת לחתור, אומרת לגל, 'בוא בן זונה', ועוברת אותו.

         

        "אחד הדברים שאני אומרת לאנשים שמתקשרים אליי, כשמגלים אצלם את המחלה, זה לא להיכנס לפאניקה או ליפול לדיכאון כי הוא מזרז את החולי. כשגילו לי בדיוק חלמתי לכתוב הרצאות ולכתוב ספר, וכל החלומות נגוזו. אמרתי, בשביל מה? אין לי חשק להתחייב לשום דבר או להטביע את חותמי יותר ממה שכבר הטבעתי. אני חיה מדקה לדקה, נהנית מהכאן ועכשיו".

        "כשהיה לי זיהום בדרכי המרה, רצו להכניס לי נקז, צינורית, ולהשאיר אותי עם שקית. אמרתי, סליחה, לא מוכנה. אם זה יאריך לי את החיים בעוד חודש, זה לא שווה לי, וטפו טפו, הצלחתי להתגבר על הזיהום לבד"

         

        בחודש שעבר הרגישה שהיא לא לא יכולה יותר. שבוע לפני החתונה של בתה סבלה מזיהום בדרכי המרה והתגלה גם דימום פנימי שלא הפסיק. היא הקיאה דם ופונתה באמבולנס לבית החולים, מוכנה לתרחיש הגרוע ביותר, אבל דידי ובנותיה ישבו לצידה ואמרו, "זה עוד לא הזמן".

         

        "באמת הגעתי למצב שרציתי למות", היא מודה, "אבל לא ידעתי איך עושים את זה פיזית. לא רציתי להתפנות לאמבולנס. רציתי להישאר בבית ולתת להמוגלובין שלי, שעמד על 5.5, לרדת ולרדת. לפני חודש, כשהיה לי זיהום בדרכי המרה, רצו להכניס לי נקז, צינורית, ולהשאיר אותי עם שקית. אמרתי, סליחה, לא מוכנה. אם זה יאריך לי את החיים בעוד חודש, זה לא שווה לי, וטפו טפו, הצלחתי להתגבר על הזיהום לבד".

         

        בדרך נס נעמדה על רגליה. בבוקר החתונה של בתה אבישג, שהופקה בתוך שבוע ונערכה בחצר היפה שלהם, נסעה לבית החולים לקבל סטרואידים לחיזוק. בחתונה רקדה בלי הפסקה. "זה היה שוק", היא צוחקת, "לא האמנתי למה שקורה לי. הייתי פשוט מאושרת בשביל אבישג וגל ובשביל המשפחה, שסוף־סוף קצת יוצאים מכל הטרפת של בית החולים ומנות דם והמוגלובין שעולה ויורד וכל היום מתעסקים רק בזה. רקדתי עם אבישג והשתוללנו. היה גם רגע בדרך לחופה שהיא התחילה לבכות. נלחצתי והיא אמרה, 'אל תדאגי, זה בכי של התרגשות'".

         

        עם דידי. "המשענת זה רק הוא" (צילום: שי פרנקו, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
          עם דידי. "המשענת זה רק הוא"(צילום: שי פרנקו, סגנון: לימור מאיה ריחנה)
           

           

          כתבת צוואה?

          "ביום שבו אמרו לי שיש לי סרטן, כלומר, בשחרור הראשון מבית החולים, חזרתי הביתה, הגעתי למזכירות שלנו בבני־ציון וקניתי חלקת קבר לי ולדידי, ליד ההורים שלי. אבא שלי קבור פה בבני־ציון, ולאמא שלי, תיבדל לחיים ארוכים, נרכשה חלקה לידו. אחר כך כתבתי צוואה. נתתי הוראות וכתבתי מכתבים לנכדים שלי, שתהיה להם מזכרת מסבתא. כבר חילקתי את כל הדברים שלי, האוטו, התכשיטים. הלוואי שזה ייקח עוד הרבה זמן, אבל יכול להיות שלא. אני כבר שלוש שנים עם סרטן הלבלב, לא דבר של מה בכך".

          "ביום שבו אמרו לי שיש לי סרטן קניתי חלקת קבר לי ולדידי, ליד ההורים שלי. אחר כך כתבתי צוואה וכתבתי מכתבים לנכדים שלי. כבר חילקתי את כל הדברים שלי, האוטו, התכשיטים"

           

          אילו שיחות יש לך עם דידי היום?

          "השיחות הן בעיקר כשאני נשברת. כשקשה לי, אני רוצה רק עליו לשים את הראש. המשענת זה רק הוא. דידי לא אוהב לדבר על המוות בפתיחות כמוני, למרות שהוא קצת השתפר בזה.

          "ביום שישי האחרון הרגשתי לא טוב. כולם היו, ואני הייתי בסלון, סמרטוט. ישנתי המון שעות, מארבע אחר הצהריים עד אחת בלילה. קמתי במין ייאוש, נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות מתסכול, שפספסתי את ארוחת שישי. דידי חיבק אותי, נרדמתי לו בידיים. בשבת בבוקר קמתי ב'היי' מטורף, דידי הציע שנלך לאכול ארוחת בוקר אצל חברים, והייתה לי שבת מדהימה. חשבתי, יא אללה, השינה בידיים של דידי, מה היא עשתה לי מבחינה אנרגטית". 

           

          מבינים את החיים אחרת, כשהמוות מסתכל לך בלבן של העיניים?

          "כל הדברים שנראים לנו חשובים, במרחק הזמן לא חשובים בכלל. אני רבתי על לנסוע לאלסקה ולמקסיקו, אבל כשאת עומדת ללכת, המקומות האלה לא עוברים לך בפריים של החיים. את חושבת רק מה את משאירה וממה את נפרדת. ואת נפרדת מהילדים שלך. רק זה".

           

          • הראיון המלא עם מירית הררי מתפרסם בגיליון החג של "לאשה", עכשיו בדוכנים

           

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: יניב אדרי, סגנון: מאיה מור)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: יניב אדרי, סגנון: מאיה מור)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד