יום לאחר ההישג הגדול של לינוי אשרם (20) באליפות העולם, שהתקיימה בחודש שעבר בבאקו, ובה זכתה בלא פחות משש מדליות והשיגה את הקריטריון לטוקיו 2020, היא יצאה לחגוג במסעדה עם חברי המשלחת והמאמנות שלה, איילת זוסמן וילנה קופילנקו.
זה היה רגע נדיר שבו הרשתה לעצמה לאכול משולש אחד של פיצה, אבל מיד אחרי החגים, המדורגת שלישית בעולם בהתעמלות אמנותית תוציא את הפיצה מחייה ותחזור לשגרת האימונים לקראת אולימפיאדת טוקיו, כשהמטרה היא לעמוד שוב על הפודיום, ואולי גם לשמוע את "התקווה" מתנגן ברקע. "יכולתי להתפרע יותר, האמת, אבל לפני שהלכנו למסעדה עשיתי בדיקת סמים והייתי ממש מפוצצת במים, אז לא הייתי כל כך רעבה, אכלתי ממש בקטנה", היא צוחקת.
לינוי באליפות העולם בבאקו
הפכת לסמל לאומי. כמה זה מלחיץ?
"אני מודעת לציפיות שיש ממני, אבל משתדלת לא להילחץ מזה. יש בזה צד מלחיץ כי אני יודעת שכל המדינה מצפה ממני להצליח, אבל אני לוקחת מזה את הצד שכל המדינה מאחוריי, מעודדת אותי ודוחפת אותי קדימה, ואני רוצה להוכיח למדינה שלמה שאני באמת מסוגלת לעשות את זה".
שש המדליות הטריות מצטרפות לעשרות המדליות הבינלאומיות, מכל הצבעים, שתלויות על קיר חדרה בבית הוריה שבראשון־לציון ולעוד יותר מ־100 מדליות שבהן זכתה בתחרויות בישראל, שמאופסנות בקופסה המונחת מתחת למיטתה. ההסבר לאפליה בין המדליות הזרות למקומיות נוגע לצד האסתטי שלהן: "את המדליות מחו"ל אני תולה כי הן מיוחדות ושונות זו מזו, ואילו המדליות מישראל די נראות אותו הדבר. אי־אפשר לתלות את כולן, עוד שנייה הקיר יקרוס".
"לא נולדתי עם פוטנציאל"
את ההצלחה היא תולה באהבה שלה למקצוע. "אני לא סתם מצליחה, אני פשוט אוהבת את זה מאוד, חצי מהחיים שלי אני מתעמלת, זה המון השקעה ונחישות, ואי־אפשר לעשות את זה בלי אהבה", היא אומרת.
השקעה, נחישות וגם קצת כישרון, לא?
"כן, אבל פחות. לא נולדתי עם פוטנציאל בכלל. המתעמלות הסטנדרטיות הן הרוסיות, שהן חטובות עם רגליים ארוכות, זה מבנה גוף שמתאים להתעמלות. אני מאוד יוצאת דופן בענף, אני בכלל ממוצא יווני ותימני, נולדתי קטנה ורזה, הגוף שלי לא פרופורציונלי להתעמלות. הכישרון המולד היחיד שהיה לי היה השליטה במכשיר. בהתחלה היו לי מחשבות כמו: 'אני לא רוסייה, מה הסיכוי שאגיע לרמה כזאת?' אז עבדתי יותר קשה. רציתי להוכיח לכולם שלמרות שאני לא סטנדרטית, אני יכולה להגיע רחוק, ואני שמחה שהוכחתי".
מה היתרון שלך היום?
"הגוף שלי יותר אתלטי, יש לי יתרון של גמישות וקופצניות - הקפיצות שלי ברמה הכי גבוהה בעולם. למזלי, החוקה האולימפית החדשה, שיצאה אחרי אולימפיאדת ריו, לגמרי השתנתה לטובתי, זה כאילו שאני חיברתי את החוקה הזאת בשביל עצמי".
מה זה אומר "השתנתה לטובתי"?
"לפי החוקה החדשה, המתעמלת צריכה להיות הרבה יותר זריזה וקופצנית, והעבודה עם המכשיר נעשתה הרבה יותר חשובה, על חשבון העבודה עם הגוף. במילים אחרות, צריך יותר תנועות בפחות זמן, כי לפי החוקה הזאת, ככל שאת זריזה יותר, תצליחי יותר. אפשר לראות את זה על מתעמלות שבחוקה הקודמת הגיעו לציונים מאוד גבוהים, ועכשיו הן לא מספיקות לסיים את התרגיל. לשום ספורטאי לא קל להפסיד, תמיד אהבתי להיות ראשונה ולא משנה במה, ובכל מה שקשור לתחרויות אני ווינרית. למזלי, בהתעמלות יש ארבעה מכשירים בקרב־רב, אז אפשר תמיד לתקן במכשירים אחרים ולהגיע לתוצאות טובות".
עם כל הלחץ, התחרויות ושגרת האימונים המפרכת, אשרם היא גם חיילת שעומדת להשתחרר בקרוב מצה"ל. "אני משרתת כפקידה בצריפין, אבל הוכרתי כספורטאית מצטיינת, והצבא עוזר לי לצאת לאימונים ולתחרויות. הטירונות הייתה אחת החוויות הכי טובות שהיו לי בחיים, ממש נהניתי, היה לי חשוב להתגייס ולשרת עד הסוף. כשהתחלתי את השירות הגעתי לבסיס כל יום, אבל בחודשים האחרונים יש המון תחרויות אז מוותרים לי. אני בקושי נמצאת שם, אפילו את הבית אני לא רואה. אני מתאמנת שישה ימים בשבוע, 12 שעות ביום".
מה המחיר שאת משלמת בשביל להיות אלופה?
"תראי, אין לי חיים רגילים, אבל אני לא רואה בזה מחיר. אני לא מפסידה כלום, אני עושה דברים שבנות אחרות לא עושות, אני משקיעה ומצליחה, אני נוסעת בכל העולם ואני אוהבת את זה, אז אני לא מרגישה שאני מפסידה משהו".
יש לך חיי חברה?
"יש לי חברות מההתעמלות, אני איתן מאז שהייתי קטנה. יש לי גם כמה חברות מבית הספר, אבל אני פחות בקשר איתן. אני עדיין בקבוצת הווטסאפ של הכיתה, הם ביחד מכיתה ז' ואני פרשתי רק באמצע ח'. לפני כל תחרות כולם מאחלים לי בהצלחה".
ומה עם חבר?
"יש. זה חדש, חודשיים וחצי, כמעט שלושה. הוא לא ספורטאי, אני מכירה אותו מראשון, אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה, שלא יתקלקל".
עם סדר יום כזה, יש לך זמן בשבילו בכלל?
"פה ושם. גם הוא ממש עסוק אז זה יוצא לנו טוב".
מאז גיל 12 היא עטופה בתמיכה שמבודדת אותה מרעשי רקע, אבל גם מחברת בני גילה. "בערך בגיל שמונה עברתי מהחוג במתנ"ס להפועל ראשון־לציון, ההורים שלי לא יכלו להסיע אותי לשם, אז הם שלחו אותי לבד באוטובוסים וחינכו אותי לעצמאות מאז שהייתי קטנה. בגיל צעיר מאוד גם התחלתי לטוס לחו"ל לבד, וזה מאוד מבגר", היא אומרת.
כמה ההורים מעורבים בקריירה שלך?
"הם מלווים, אבל לא כל כך מעורבים. בהתחלה הם גם לא באו לתחרויות בחו"ל. הפעם הראשונה שהם באו לתחרות בחו"ל הייתה באוסטריה. הם לא סיפרו לי שהם באים, פחדו להלחיץ אותי. אמא שלי חוששת עד היום שאם אני אראה אותה באמצע תרגיל, זה יוציא אותי מפוקוס, אבל אין סכנה כזאת. אני לא רואה אף אחד ממטר כשאני על המזרן".
הראיון המלא עם לינוי אשרם מתפרסם בגיליון החג של לאשה, עכשיו בדוכנים
