כמו בפעם שעברה, שוב נשביתי בקסמיהם של מופעי האורות האולטימטיביים. אור, אלמנט חשוב בחיים המודרניים, מאפשר לנו להישאר ערים עד מאוחר וגם לעבוד למען כוחות חזקים מאיתנו תחת פלורסנט מרצד. תאורה עוזרת לנו להיכנס למצב רוח מסוים, כמו אור נרות או חדר חשוך. בהופעות מוזיקה, כמובן, אי-אפשר לוותר על אלמנט האור. אנחנו רואים הרבה ניסיונות "לעשות אור", ולהעניק לו תוכן בעזרת projection mapping, אבל עולם המקרנים עדיין אינו מפותח מספיק כדי ליצור את האפקטים המרשימים שתאורת הופעות יכולה ליצור. המקרנים יקרים מדי, מסובכים מדי וגם חלשים מדי בהקרנה באור יום או ממרחק רב. לא מספיק טובים כדי לחקות את מה שתראו בווידאו
ככל שאני מתקדם בסולם העבודה הבריטי, אני חש בקיומן של מגבלות חדשות הכופות אפשרויות חדשות. התעשייה הבריטית מכוונת לגדול, לכמויות כסף שרצות מיד ליד, ולמרות שזה הופך את החיים ליקרים יותר, זה גם הופך את הפעילות בשוק לענפה יותר. כל פרויקט קטן שמתחיל בחממה סטארט-אפיסטית ומגיע למשקיע, הופך לתעשייה שממנת עשרות אנשים.
הנה דוגמה: סרטון תדמית קטן ופשוט, שכמוהו אפשר לראות בכל אתר של אפליקציה שיוצאת לשוק. סרטון כזה יכול להפוך לפרויקט מפלצתי שיכול להימשך גם שנה, ברגע שמתחילים לבחון חמישה מוזיקאים שיעשו לו סאונד, חמישה אנימטורים שינפישו אותו, ועשר מהירויות אופציונליות.
Cut & Paste, אליפות העולם בעיצוב דיגיטלי, מגיעה השבוע לראשונה לתל אביב, אחרי 15 ערים גדולות שאירחו את האירוע לפניה מאז 2005 ועד היום. באירע הזה המתמודדים מקבלים משימה עיצובית, שאותה הם מבצעים בשידור חי. בניגוד לעבודה היומיומית במשרד או בסטודיו, כאן הם נאלצים להפגין את כישוריהם תחת לחץ זמן (במקצים של עד 20 דקות), כשמאות עיניים עוקבות אחר כל תזוזת עכבר שלהם. מסכי המחשב של המתמודדים מחוברים למסכי ענק, כך שתהליך העבודה מוקרן לקהל.
המשתתפים על הבמה של cut & paste
מטרת התחרות לייצר חלון ראווה למעצבים מכל העולם ולחשוף את עבודותיהם ויצירותיהם לקהל הרחב.
Zeitguised, סטודיו לאנימציה בברלין, עוסק באנימציות תלת-ממדיות שאנחנו רואים בהמון פרסומות וסרטים. הייחוד של Zeitguised מתבטא בסגנון מופשט וצבעוני, שמזכיר את תרבות הגרפיטי הברלינאית. בווידאו Peripetics, למשל, הסטודיו חוקר את גוף האדם וההתנהגות שלו בחלל. כשצופים בווידאו, רואים כיצד הגוף מציג דפוסי התנהגות, בין אם מדובר בפעימות לב, בקצב נשימה או בזרימת הדם. ביום-יום, הגוף שלנו פועל על אינסוף מקצבים שהופכים אותנו למה שאנחנו. הנושא הזה מעניין אותי, מכיוון שבפרויקט הגמר של התואר השני ב-Goldsmiths אני מתעסק בדיוק בזה.
קולנוע הוא מדיום, שכבר שנים מנסים להפיח בו חיים מחודשים. על אף היותנו מרותקים לטלוויזיה בערך שעתיים ביום (תלוי בגיל), אנשי קולנוע מנסים לחדש, לשנות ולעניין אותנו יותר ויותר. כשחושבים על מתודולוגיה של יצירת קולנוע וטלוויזיה, חושבים על תחקירים תקופתיים מעמיקים; על יצירת פרסונות והגדרתן ברמת הלבוש, התנהגות, היסטוריה; חושבים על תסריט ותפאורה, על סטורי-בורד שבו מאיירים את הפריימים מתוך הסצינות הראשיות שמנחות את הסרט והעלילה.
אבל לצד כל החשיבה המורכבת הזאת, שמצריכה המון אנשי מקצוע, ישו אלמנט אחד שתמיד היה חסר בסרטים: המשחקיות.
מנאס קראמבלקאר, מומו מיאזאקי וקנת א' רוברטסן יצרו פרויקט, בקורס Data Visualization במכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהאגן (CIID), שנקרא "שפה חרישית" (Silent Language). לשיטתם של השלושה, החלק הקשה ביותר בלמידת שפה הוא הבנת המבטא, שבסופו של דבר באה לידי ביטוי ב"אותיות חרישיות" - אותן אותיות שקיימות בשפה הכתובה, מבלי שהוגים אותן בפועל. למעשה, המבטא נוצר מהאופן שבו אנשים בוחרים להתייחס לאותיות חרישיות. כחלק מהפרויקט נוצרה השוואה בין השפות, אנגלית, צרפתית ודנית, והסטודנטים הראו באחוזים כמה אותיות בטקסט הן חרישיות. מעניין מהו שיעור האותיות האלה בעברית.
במשך שנים נעשו ניסיונות לעשות שימוש במשקפיים כמסך. דוגמאות בולטות הן שיפור הראייה, הצגת מידע לטייסים (על אף שמדובר בקסדה יותר מאשר במשקפיים), והטרנד הנוכחי: מציאות מוגברת (Augmented Reality). אתמול נחשפו פרטים על המחקר שנעשה במעבדות גוגל, ושמתמקד ביצירת משקפיים שיגבירו את המציאות שלנו על ידי הוספה של שכבה דיגיטלית ויזואלית על גבי הזכוכית שלהם. למה גוגל מדווחת על זה דווקא עכשיו? הם בחרו למסור ל-BBC, שהסיבה היא כדי "לעורר שיח וללמוד מהתגובות".
האם לכלוך על הזכוכית יפריע לשכבה הדיגיטלית? האם האדם שוב בוחן את יכולות ה-multi tasking שלו? כיצד המידע הדיגיטלי הזה עובד עם העולם החיצוני?
אחת הבעיות שעיצבו את חיינו היא העובדה שרוב מקבלי ההחלטות הם גברים. בין אם זה בפוליטיקה או באופנה, בהיי-טק או בעיצוב מוצר - כמעט בכל תעשייה, הגברים היו שם קודם, ואז הם התבצרו בעמדותיהם ושלפו את רוביהם מול אלה שהביאו פרחים, או באו להילחם יחד איתם או נגדם. זה לא באמת משנה מה הייתה מטרתן של אותן נשים: הפחד מאיבוד שליטה גרם לגברים לחסום כל אפשרות של שילוב.
בכל יום אנחנו מרגישים את הקונפליקט המגדרי. גם בתחום החביב עלי, טכנולוגיה. הייתי רוצה להציג כמה דוגמאות שמציגות זאת בטכנולוגיה, בעיצוב תעשייתי ובפרסום.
מארק מוריס (Mark Morris) הוא סטודנט יוצא דופן מטקסס, שיחד עם שותפים לקח את טכניקת ה-projection mapping ויישם אותה על Deck של די ג'יי. זהו הסיפור הקלאסי של סטודנט שאין ברשותו כמות כסף הנחוצה לפרויקט עצום, ועם חוכמה וכישרון מצליח לגייס רעיון חזק עם ביצוע טוב.הפרויקט שלו פורץ את השממה שאפפה את התחום הזה, שפחות מושפע מהמשתמש. נכון, אין צורך להשמיץ - לא כל הפרויקטים היו חסרי אינטראקציה - אבל בפרויקט הצנוע הזה, מוריס בחר להקרין עם מקרן קטן והצליח להרשים גם בלי להזדקק למערכת פסיכית שמשתמשת ב-20 מקרנים כדי להקרין על בניין עצום.
.
חממת הגידול הטובה בארץ לחשיבה על התנסות, אינטראקציה-דיאלוג בין אדם לאדם ואדם למכונה, היא המעבדה לאינטראקציה במכון הטכנולוגי חולון. אני מודה שהמשחק מכור מראש: גם אני הייתי תחת המיקרוסקופ של מיכל רינות במשך שנה וחצי, והמעבדה היא הבית הראשון שלי. זה התחיל בקורס בשנה שלישית ונגמר בהתאהבות (במקצוע, אבל גם במיכל) שלקחה אותי לתוך התחום המדהים של עיצוב אינטראקציה, ובסופו של דבר הביאה אותי ללונדון, שם אני עושה תואר שני בזה.
רוני רוזן, עומר בן-נעים ואיתי קורגן עושים גרפיטי על קיר
אבל מספיק לדבר על עצמי. התכנסתי כאן כדי לדבר על האירוע שלו מחכים בסיומו של כל קורס - התערוכה.
Design MA Goldsmiths university of London
